מסעודה שקטה עכשיו. היא מוגנת. גם היא צפתה, כמשוער, בסרט התדמית המרשים של חברת רפא"ל, בשלב הסופי של ניסוי תוכנית ההגנה "כיפת ברזל". בהיעדרה, מי כמוה חשה וידעה זאת, היא חשה עצמה כאימא אווזה, הנתונה למטווח ברווזים. לא עוד? הלוואי. תש כוחה של מסעודה, אבל היא יודעת שעליה להיות חזקה. היא יודעת שהיא תידרש לאזור כוח מכל מקור אפשרי – פנימי או חיצוני - ולאגור אותו, שיהיה שמור לבטח, לימים הנוראים שמן הסתם עוד צפויים.
מסעודה רוצה לחבק ולנשק את האנשים המופלאים, אשר במעבדות המחקר ובאולמות הניסוי, רכונים על שולחנות השרטוט הגדולים ומול צגי המחשב הקטנים ישבו ועבדו לילות כימים, כדי להאיץ את פיתוח ה"מענה" לטילים שיורים המחבלים מעזה ומסביבותיה.
מסעודה ישנה היטב עכשיו. לפעמים, מסויטת, היא מתעוררת בבעתה, נזכרת בלילותיה הטרופים, שבהם נדדה שנתה המופרת, המופרעת, אל מחוזות האימה. טובים ושקטים הם עכשיו לילותיה של מסעודה. ערבה עליה שנתה. חלומותיה אינם עשויים עוד עופרת יצוקה. היא חולמת חלומות פז. מה יפים הלילות בכנען.
צופה הליכות ביתה ממתינה עכשיו מסעודה אל הימים שעוד נכונו לה. בתוך תוכה, בחוש נבואי שלא ניתן לבסס אותו בשום נימוק הגיוני, וכל כולו הוא איוושתו של קול הסוי, סמוי, פנימי יודעת מסעודה - כל כמה שלא ימוגן הבית ויוגן המרחב, וכל כמה שלא יוצבו סביב עיר מגוריה (שדרות) טילים וטילי-טילים, איש לא יערוב לה שהשקט לא יוחרד. אולי כבר בעתיד הקרוב.
מסעודה יודעת כי השקט זמני. כי השקט שאול. כי השקט הוא שקט בית"רי – שקט שהוא רפש. הוא אומנם צלול ונקי ואף זך, אבל הוא מלאכותי, השקט הזה, שמיטיב גם עם מסעודה אבל גם מעורר בה חששות ומעיר חרדות. כי זאת יודעת מסעודה – המקום הזה לא נכון לשקט. הוא לא בשל לשקט. שקט מבלבל את תושביו. שקט מעיק עליהם. שקט מביך אותם. מסעודה, כרבים ממכריה, אינה מורגלת לחיות חיים שקטים. השקט משגע אותה. היא יודעת כי בכל רגע הוא עלול להסתיים. השקט של מסעודה הוא חבית מלאה אבק שריפה. היא יושבת על פתיל קצר, מסעודה. על נצרת רימון שלופה.
השקט מיטיב עם מסעודה אבל היא יודעת שהוא פח. שהוא בור. שהוא משכר אבל גם משקר. היא אינה יודעת כמה זמן הוא יימשך, אבל זאת היא יודעת בוודאות גמורה: כך, כפי שהוא, הוא לא יימשך. איך היא יודעת? היא יודעת. יש דברים שמסעודה יודעת ידיעה שאין מוצקה ממנה. ידיעה שיודע לב של אישה, אשר שום שקט לא יעורר בה שקט.