יש איזשהו קסם בעבריינות, העלול למשוך אליה נערים כמו שנמשכים חרקים אל מלכודת דבש.
זה לגיטימי בהחלט לכלול את המתק המיוחד של עולם הפשע במסגרת יצירה ספרותית ולהפיק ממנה סרט.
זה בהחלט לא לגיטימי לכלול בפרסומת סגידה או תמיכה בעבריינות, דבר שהטלוויזיה הישראלית עושה יום יום ללא הפוגה וללא היסוס, והחבר'ה מתגאים בדמותם של עבריינים, ורושמים גרשיים מעל שתי האותיות הראשונות של שם המשפחה של משפחת זלצמן.
ויש שם גם דמות נערצת לשמצה.
להזכיר, איום באלימות, קל וחומר ברצח, זו עבירה פלילית, והנורמה המתקבלת מהפרסומת הינה - כי איום באלימות או ברצח מהווה דבר מובן, סביר, מלבב, ראוי לחיקוי, חיובי ומוצדק.
באופן כללי, המעבר מהפרסומות לתוכניות מיטשטש, ויש בכך לכל הפחות פגם אתי, אך בעניין התמיכה שמקבלת עבריינות בפרסומות - מדובר ביותר מפגם אתי זניח.
האומנם רק כך אפשר להצחיק או לרתק את קהל הצופים?!
לשם כך יש צנזורה, ובמקרה כזה הצנזורה צריכה לעבוד ולתת את הדעת על הלגיטימיות של פרסומת תומכת עבריינות.
נכון שמדובר במעין חוש הומור, אך רמת ההומור כאן מפוקפקת ביותר, והינה עומדת בדרגה הנמוכה והבסיסית ביותר הידועה ביצירה ההומוריסטית. אין כאן תחכום, לא יצירתיות ולא חידוש, אלא סתם הצגת מצב בו עבריינים נתפשים כגיבורי תרבות שמותר להם לעסוק במה שהם יודעים - הפעם לא כחלק מיצירה תרבותית, אלא כחלק מתעשיית הכסף דרך הפרסומות.
דווקא בשל הקסם המיוחד שיש לעבריינות וההילה מעל ראשי עולם הפשע, שומה על החברה להעמיד דברים על דיוקם ולהתייחס למה שראוי וטוב - כדבר ראוי וטוב, ואל מה שגרוע ושלילי - כאל דבר גרוע ושלילי.
הפיכת היוצרות מסוכנת, והמסתכנים הם בעיקר מי שכבר נמצא בשולים, או כמעט, ובכלל זה - בני נוער.