"סמוך - יהיה בסדר"

הפיאסקו הטורקי הינו אך האירוע האחרון בשרשרת כשלים חמורים דומים, מערערי קיום מדינת ישראל. שמונה שנים ריקטו הפת"ח ואחריו החמאס את הנגב המערבי באלפי רקטות ופצמ"רים ואנו החשינו. הם ירו, הרסו, הרגו ופצעו את רכושנו ואזרחינו, ואנו החשינו. בל נטעה, תגובת ישראל האידיוטית שכללה ירי לשטחים פתוחים כתגובה על ירי הרקטות גרמה יותר נזק מתועלת. למצער, קיבלו מספר עכברי שדה באותם שטחים פתוחים התקפות לב וכיבי קיבה עקב התפוצצות הפגזים הישראלים. את הוגה הרעיון האווילי והמטופש הזה צריך להצעיד בכיכר העיר עם שלט מבזה על גופו. מה חשבו כל הללו שם במשרדי ראש הממשלה, משרדי הביטחון וצה"ל? האם באמת ובתמים חשבו הם כי זו התגובה הראויה? האם חשבו הללו כי הפחדת העכברים בשדות תסיים את ירי הרקטות? האם חשבו כי הירי יגווע מעצמו? ואלו הם האנשים אשר בידם הפקדנו את המפתחות לצרכי ביטחוננו, שווה בנפשך. למה הדבר דומה? לאותו אחד השומע פורץ שחדר לביתו ואזי על-מנת לחזק רוחו, הינו ננעל בחדר השינה, מדליק שם האורות ואת מקלט הרדיו וממתין לחגיגת השוד בשאר החדרים להסתיים. וכמובן, לכשכלו כל הקיצין, מלאה הסאה, הפעלנו האמוציות שהצטברו לכלל התפוצצות ויצאנו למבצע "עופרת יצוקה" אשר הוגדר בכל רחבי העולם כבלתי-מידתי ורצחני. ובכן רבותיי, "מדינות העולם המגנות אותנו על המבצע אכן צדקו, תגובתנו ביציאה למבצע "עופרת יצוקה" הייתה בלתי-מידתית. בהחלט צודקת, אך בלתי-מידתית". לא נתייחס כאן מפאת קוצר היריעה, לפיאסקו של סיום המבצע אשר חיסל באיבו כל יתרון שהמבצע, שאפשר שלא היה חייב כלל להיערך, יכול היה להעניק לישראל ולחסוך ממנה את הנעשה כיום ברצועת עזה יחד עם שמירת הפילוג הכה-חשוב לנו במחנה הפלשתיני. מאמרנו בנושא הכולל ניתוח מדוקדק בתוצאות המבצע, פורסם מיד לאחר תומו בתחילת שנת 2009. הכיצד יכלו אומות העולם והמוסדות הבינלאומיים לדעת על אודות שמונה שנות ריקוט הנגב המערבי, כאשר אנו עצמנו לא דאגנו ליידע באורח הולם, שוטף ומקצועי את הגופים המטפלים בעולם - האו"ם, ארגוני זכויות האדם, המדיה וכיוצא בהם - על אודות המתרחש בגבולנו הדרום-מערבי? מדוע לא הוגשו תלונות אחרי תלונות אחר תלונות בכל פעם שנורתה ולו רקטה בודדה לעבר שטחנו. הייתה סכנה שיראו אותנו כנודניקים? אז שיראו ובלבד שהאירועים ירשמו, יתועדו, יצולמו, יפורסמו ויאפשרו לנו לדרוש פעולה בינלאומית בסופו של יום נגד היורים. ואיך לא, כבונוס נוסף, לצאת למבצע בסופו של יום כאשר כל העולם ואחותו מאחורינו. נראה כי כבר שכחנו תלמודנו: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת", או אף טוב יותר: "איזהו חכם, הרואה את הנולד". יתרה מזו, ביצוע ירי תגובה אפקטיבי לעבר מקורות הירי או לעבר כל מטרה אחרת (באשר אנו היינו חופשים לברור מטרותינו), היה מתקבל בהבנה מלאה (כפי שהינו מתקבל היום), במידה שהיה נעשה באורח של 'אחד מול אחד', פגז משמיד מטרה מול טיל, פצצת מטוס משמידת מטרה מול כל טיל וכן הלאה. יתרה מזאת, קרוב לוודאי כי פעילות מסוג זה הייתה מייתרת כליל את מבצע עופרת יצוקה... ואידך זיל גמור. אין כאן חוכמה שלאחר מעשה. כותב מאמר זה מטיף מזה שנים בעשרות מאמרים לפעול בדיוק, אבל בדיוק כפי המתואר לעיל.

אך בכך לא סיימנו. זוכרים את פינוי לבנון הראוי אך הכאוטי להחריד? זוכרים את "אם הם יירו ולו פגז אחד לשטחנו נגיב מיד"? ובכן, לאן נעלם כל זאת? אין האמור כאן בא להמליץ כי בכל מקרה על ירי לעברנו נגיב באש נגדית, נהפוך הוא, אך תגובה חייבת לבוא. זו יכולה להיות תגובת נזיפה לשגריר כלשהו (באורח דיפלומטי בבקשה), מחאה רשמית, הגשת תלונה לגוף מטפל כלשהו, פרסום רחב באמצעי התקשורת, ירי של אחד לאחד, או פרסום סטטיסטיקות ומצגי מידע ונתונים חודשיים בכל האמצעים האלקטרוניים האפשריים, וכמובן כלל האמצעים או חלקם יחדיו. אך בשום אופן אין להשאיר אירוע נגדנו ללא תגובה. תמיד תגובה מושכלת. משך שנים התעצם החיזבאללה ממש על גבולנו. משך שנים הפר חיזבאללה את השקט בגבולנו הצפוני, הלא הוא כבר הבין כי יש לו עסק עם נמרי נייר. והיכן אנו היינו? קרוב לוודאי מחופרים מתחת לשמיכת החול בבונקר של משרדי ראשי הממשלה, הביטחון או צה"ל. משלא הגבנו, משלא עמדנו על כבודנו הלאומי, הפכנו למשיסה, הפכנו לטרף קל בידי כל שוטם ישראל בעולם. והתוצאה לא איחרה לבוא. אנו יצאנו בעשור האחרון למלחמות מהבטן, מלחמות אשר אפשר שלא חייבות היו כלל להתקיים, מלחמת לבנון השנייה הכשלונית והאומללה, ומבצע "עופרת יצוקה" האפוי למחצה. היכן הם שר ההסברה או חטיבת ההסברה במשרד החוץ כאשר צריך אותם? גוף זה שקול בערכו למרב משרד הביטחון באשר הסברה נאותה שקולה נגד דיוויזיות טנקים וטייסות מטוסים רבות (ובשברי עלות בלבד). ולבסוף, למרות הכשל הדיפלומטי בתגובתנו להכפשות הטורקיות, הרי סגן שר חוצנו דני איילון צדק באומרו כי האירוע יביא לשינוי לחיוב בהתנהלותה של טורקיה וראש ממשלתה כלפי ישראל. אנו ניזהר כעת באופן תגובתנו וארדואן ייזהר יותר במוצא פיו להבא.

תגובת משרד החוץ מהשבוע לשנת השמצות ושקרים בוטים בלתי-פוסקים מצד טורקיה הייתה בעיקרון צעד נכון. המהות הייתה נכונה. מאידך-גיסא, הצורה והתזמון בה נעשתה המחאה, תוך עלבון לשגריר הטורקי, הייתה בהחלט שגויה ולא במקומה. התזמון לאירוע היה גרוע ותזמון גרוע זה הוא שהוביל ל"זובור" הבלתי-מידתי והבלתי-דיפלומטי של השגריר. היה על משרד החוץ לקרוא לסדר את הטורקים מיד בפעם הראשונה לפרוץ גל ההשמצות כנגדנו ולהתמיד בכך מדי כל אירוע ואירוע כולל דרישה להתנצלות על שקרים בוטים. באופן זה הייתה מושגת יעילות מקסימלית בעוד שהתגובות לא היו ננקטות מהבטן אלא מושכלות, מהראש. אין גם להסיק מסקנות שגויות מהאירוע. תגובות מידתיות ובאופן דיפלומטי חייבות להתבצע מדי כל אירוע ואירוע המתנהל נגדנו ברחבי העולם. ניקח לדוגמה את מצרים שכנתנו, היעלה על הדעת בכל רחבי העולם לפגוע בכבוד ובאינטרסים החיוניים של מצרים? כמובן שלא, הללו מתחזקים את נושא הכבוד הלאומי מזה שנים בניגוד לנו - המתחזקים את ההתרפסות וההתבטלות הלאומיים שלנו משך שנים ארוכות, ובייחוד מאז איישו הצמד חמד שימון ושפיצר את משרד חוצנו. כבוד לאומי הוא מטבע עובר לסוחר, זהו חלק מכושר העמידה וההרתעה הלאומי. לא רק במזרח התיכון, בו הרגישות לכבוד לאומי שוברת שיאים, אלא גם בכל רחבי העולם. באם ישראל הייתה ידועה כעומדת על משמר כבודה, לא היה חוסיין אובמה מעז להניח רגליו ונעליו על השולחן בפרצופו של ראש ממשלתנו, למרות תלותנו, וחשוב מכך, לא היה מעז לטפס על העץ המטופש והאווילי של "ההתנחלויות הן מכשול לשלום" ועוד שאר ירקות בואשים מבית מדרשו. התרפסותנו והתבטלותנו בפני הפריץ העלתה גם את הפלשתינים לאמירי עץ הסרבנות לשיחות המשא-ומתן באשר הללו ראו כי טוב. הנה כי כן, אנו אוכלים היום את התבשיל הדלוח שהקדחנו משך שני העשורים שחלפו, ויש לנו להלין רק אל עצמנו.