והתשובה היא: ברק אובמה. עבדים היינו לפרעה במצרים, עבדים אנחנו לאמריקה בירושלים. עבדים במובן הנפשי הכי עמוק. לא רק שקט השתרר פה כאשר התברר שאמריקה לא מעוניינת בשחרור מחבלים תמורת גלעד שליט. פתאום אתה שומע מהמיינסטרים של העיתונאים וההוגים השמאלנים את הטענות והעמדות שעד אתמול היו נחלתו של הימין המושתק. בידיעות אחרונות בגיליון השבת שעברה מופיעה על השער של המוסף הפוליטי תמונתו של חייל אמריקני בשם בו בראדל.
בראדל, מספר העיתון לקוראיו, נחטף בידי הטאליבן לפני שבעה חודשים, אבל רוב האמריקנים לא שמעו את שמו מעולם, משפחתו מקפידה על דממה, וכלי התקשורת בארה"ב משוכנעים שהממשל עושה כל מה שניתן. מדהים? שואל העיתון רטורית, ומשיב: לא כשמדובר בארצות הברית. שלושה כתבים שלח ידיעות כדי להביא את הסיפור הזה, והם לא שוכחים להעיר שהכתבה שלהם בעיתון ישראלי היא כנראה הארוכה ביותר שהתפרסמה על בו בראדל. לפני שאובמה נתן את ההוראה, כתבה כזו הייתה יכולה להתפרסם בארץ אולי בעלון ימני לבתי כנסת. ופתאום ידיעות אחרונות בכבודו ובעצמו. ולא רק הוא. באותו יום מספר גם הארץ סיפור דומה לקוראיו. "לפני ימים אחדים", כותב דורון רוזנבלום, "שוחרר בן-ערובה בריטי בשם פיטר מור, איש מחשבים שנחטף לפני יותר משנתיים על-ידי ארגון טרור בעירק. אביו סיפר ששום גורם ממלכתי לא יצר איתו קשר, ועצם חטיפתו נודעה לו רק כאשר שוביו שידרו קלטת וידיאו. הממשלה הואשמה בעסקה עם החוטפים, אך הכחישה בתוקף: דובר משרד החוץ אמר שהשחרור נבע משיקולים פוליטיים של חוטפיו. אלמלא כן - ספק אם היה חוזר בחיים".
אחר-כך עובר דורון רוזנבלום אלינו, ולועג "לממדים המוגזמים עד כדי פסיכוזה המונית, שתופס העיסוק הציבורי בעניינו של החייל החטוף. אנו מוצפים", הוא מתלונן, "דיווחים דקדקניים על כל מיצג, עפיפון, בלון, צעדה או מעגל יוגה שאמורים 'לשחררו'; אנו מדווחים על כל יציאה וחזרה והתבטאות ופגישה של האב, מעודכנים בחופשת חג המולד של המתווך הגרמני, בכל ניע שערה בזקנו של חאלד משעל...".