היחסים בין העולם שבחוץ לבין העולם שבתוך בית האח הגדול, היו יחסים של משל ונמשל. בית האח הגדול נשאר משל, והעולם שבחוץ נשאר הנמשל. כניסתה של עדנה לבית האח הגדול, תוך הכנסת האג'נדות שלה מבחוץ פנימה, טשטשה את הגבולות בין המשל והנמשל. היא סירבה לציית לחוקים הדפוקים של הבית, והתעקשה להציג לדיירים את מפת המחסומים וגדר ההפרדה תמורת אסימון. עדנה היא אישה ציונית. במלחמת יום הכיפורים זכתה לאות, והיא מעולם לא חלקה על זכות קיומה של מדינת ישראל. כשביקשה להציג את המפה, כל שביקשה הוא להראות שגדר ההפרדה אינה למטרות ביטחון (הפרה הקדושה שאפילו בג"צ מהסס לשחוט, ואשר מכסה את ערוותם של שיקולים אחרים), אלא למטרות התפשטות טריטוריאלית. היא ביקשה להציג עובדות וביקשה שהקהל ישפוט. היא ביקשה להציג את מיקומם של כל 600 המחסומים בגדה, אשר הופכים את חיי הפלשתינים לפקעת עצבים אחת גדולה (כשאתם מקללים בפקק, או בתור, חשבו על הפלשתיני במחסום), בכדי שהקהל ישפוט אם קיומם של המחסומים הוא לצרכי ביטחון גרידא, או שמא לצרכי התעמרות באוכלוסיה.
כמו במשל על קבוצת אנשים אשר העוורון היכה בה, עד שהיא אינה מוכנה לצפות בעוול שהיא עצמה מחוללת, כך סירבו דיירי בית האח הגדול, אחד אחד, לצפות במפה. הנימוק שלהם היה, שהם רוצים את הסיגריות שלהם, ואם אסימון ינתן תמורת המפה, הם יאלצו לוותר על הסיגריות שלהם. אין סיטואציה הממחישה באופן מטונימי יותר את שתן האדישות שעלה לישראלים לראש.
לפני עשור או שניים עוד היו ישראלים שהיה אכפת להם מהכיבוש. הם יצאו להפגנות בכיכר מלכי ישראל.
דומה שנקודת האל חזור של השמאל הישראלי הייתה בשנת 2000, כאשר ברק שב מקמפ דייויד בפיו הבשורה כי "אין פרטנר". השמאל הישראלי התחפר באדישות מאז, לא מעט באשמת הצד השני אשר הוכיח כי הוא לא יסתפק בפחות מהשמדת ישראל. מאז הכיבוש נמשך, מעיק על שגרת חיי הפלשתינים באופן יום יומי, מקשה את חייהם, וזאת לקול תרועות אדישות מדינת תל אביב, שחוץ מלרפרף על גדעון לוי בבית הקפה התל אביבי המעוצב הטיפוסי, תוך השמעת גניחה, ותוך העדפת סייד קשוע שמנקה לנו את רגשות האדם עם הומור יידשעי משהו בסגנונו, אינו עושה משהו מוחשי (וזאת למעט קבוצות רדיקליות, אשר שופכות את תינוק הלגיטימיות של מדינת ישראל עם מי הכיבוש).
שמאל ציוני, שפוי, כבר לא נשמע פה. הוא עסוק בלקבל סיגריות תמורת אסימון.
הבעיה של הציבור הישראלי, היא שכל עוד יש סיגריות מן האח הגדול, כלומר, כל עוד יש רגיעה ביטחונית, הוא אדיש לעוולות הכיבוש, משטר האפרטהייד בגדה והסיפוח הזוחל. הוא טורח להתעורר מאדישותו אך ורק כשכבר נהיה מאוחר מידי, וכאשר הבועה של הרוגע המדומה מתפוצצת לו בפרצוף, והסיגריות מהאח הגדול אוזלות.
הכיבוש של היום נתמך לא על-ידי מתנחלים פנאטים, אשר רבניהם מקללים ערבים ומיחלים למותם, לא על-ידי נשים עטויות שביס המתעמתות עם פלשתיניות ולא על-ידי מתנחלים אחוזי אמוק מצוידים ברובה אשר עושים שפטים בשכיניהם בחברון.
המעטפת תומכת הכיבוש היא אותה אדישות שנסמכת על הרגיעה הארוכה (אך המדומה), שמתחתיה לבת התסכול מן הכיבוש בוערת.
עד שלא יתפוצץ פה שום דבר, מדינת תל אביב תעדיף את הסיגריות מן האח הגדול, על פני הידיעה שמן העבר השני של הגדר (שלטענת עדנה, ורצוי להקשיב לה, נבנית שלא מטעמים ביטחוניים גדידא) אין סיגריות (קרי, אין שגרת חיים נורמלית, בשל ריבוי היתר של המחסומים). כשדיירי האח הגדול העדיפו עישון בנונשלנט בחצר על צפיה במפה אם ביטאו את מה שרוצה הציבור הישראלי- שקט, נהנתנות, חיי יום יום שקטים ומענגים, והרבה שופינג (חוץ ממוצרים מתוצרת מדינות שמישהו שם מעז לאמר משהו שמרגיז אותנו: בריטניה, טורקיה, שבדיה, ומה הלאה?). אם נחשוב על זה, הדבר היחידי שמכרסם בהנאת השופינג של אזרחי ישראל הוא שהמוצר הוא מתוצרת של מדינה שאיזשהו שדר טלווזיה שלה העז לבקר את ישראל, אך לא עצם העובדה שבעוד שפה מתנהלים החיים כתקנם וכסדרם, לצד השני אין ממש חיים כי המחסומים מקשים על חופש התנועה שלו, כמו גם על יכולתו לנהל כלכלה סבירה ונורמלית, או חיים אזרחיים תקינים. אך כפי שאמרתי - החיים בבית האח הגדול הם רק מיקרו קוסמוס למאקרו קוסמוס שבחוץ - לא רק מבחינת ההפרדה ל'עשירים' ול'עניים' אלא גם מבחינת האדישות למה שמתרחש בגדה המערבית, תחת משטר של כיבוש, תוך שהדיירים (בבית האח הגדול או במדינת ישראל) אינם רוצים לעצור לרגע את שגרת היום יום שלהם (סיגריות) ולו בכדי לדעת כיצד שגרת היום יום של הצד השני מופרת תדיר על-ידי מחסומים שספק אם טעמם היחידי הוא ביטחוני.