רחובות, מקדשים ושווקים, שהיו בעבר שוקקי-אדם, אינם היום אלא גבעות נרחבות של צבעוני-בר ואבנים מנותצות, זרועות שברי-חרסים. אבל אילוזיה: מה שנראה לכאורה כסלע, אינו אלא חלק של מפתן מגולף בדמות פרח עדין.
לרועי העדרים הבדואים, יושביה היחידים של פטרה מאז מסעות הצלב, יש סיפור משלהם: כד שבור הוא שנתן ל"אל חזנה" את שמו. לפי אותו סיפור, אחד הפרעונים, ששלח ידו בקסמי-חרטומים, העביר את כל אוצרו לתוך הכד, שגובהו מתנשא לארבעה מטרים ושניצב בראש החזית המגולפת. דורות של קלעים בדואים קבעו את הכד כמטרת-ירי, תחילה בחצים ומאוחר יותר בכדורי-רובה, בניסיון לשחרר את אוצרותיו האגדיים. הכד בנוי בסלע מוצק וגשם הנדבות היחיד שניתח ממנו הוא רסיסי אבן-חול.
מעבר ל"אל חזנה", בקירבת האמפיתיאטרון הרומי, קבוע גרם של מדרגות-אבן, המוביל למקום הפולחן המקודש. הנבטים, שישבו במקום, קטמו את כל פסגות ההר והפכו את המישורת למזבח הראשי, עם ספסלי-אבן לצופים ותעלת-ניקוז לדם בעל החיים שהועלה לקורבן. במקום מתנוסס שלט הקובע שמטיילים יכולים להגיע לפסגה ב-35 דקות, בעוד שלמעשה דרושות לכך שעתיים תמימות, עם הפסקות תכופות בדרך.
סיורים מאורגנים על גבי גמלים והסעה בג'יפים מעניקים בפטרה שעה עד שעתיים של חוויות מדבריות. אחריהן מעדיפים מרבית המבקרים לנסוע ישירות לעקבה ולחוף הים הקסום, המשקיף על אילת. ממש חוויה מהסרטים.