שמונה פרשות הקדישה התורה לנעשה במצרים. ועוד כתבה על ירידת אברהם אליה ועלייתו משם, ותיארה באריכות על ירידותיהם ועליותיהם של ה"אחים" לשבור שבר, ואת הירידה השמחה של יעקב אל מצרים, שירידה לצורך עלייה לאחר מאתיים ועשר שנים הייתה. ואתה מביט ושואל: וכי מה יש בה במצרים שהתורה לוקחת אותנו אליה במסע ארוך ומייגע כמעט כמו אל הארץ המובטחת ומוליכה את אבותינו פעם אחר פעם אל השולל ואל השלל שבמצרים ואנה אנו באים?
התורה מלאה במצוות עשה ולא תעשה, שיש בהן אנטי-תזה לנעשה במצרים. בגלל שהייתם גרים במצרים אל תונו גר. אל תעשו כתועבות מצרים. כי מצרים היא ההפך הגמור מהמוסריות שבאה עם יראת האלוקים. ואברהם הבין את זה כשהוא אמר "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". וארבע השמדות מן השמים ישנן: המבול שבו מים רבים השמידו ארץ, סדום ועמורה שמצרים דומה הייתה לה בתועבותיה שבאש וגופרית נהרסה, מצרים שבברד ואש שהיו בערבוביא הוכתה, ואבנים גדולות שירדו מן השמים בגבעון. ולא לחינם הגיעו מן השמים הפורעניות הללו. כי שמה האלוקים.
מצרים היא התגשמות מריבתם של קין שהיה עובד אדמה והבל שהיה רועה צאן. קין קנה את השם ועבד את עצמו. במצרים מאמינים באדם שהוא אל, ואילו עם ישראל מאמינים באלוהי השמים שאין לו גוף ולא דמות הגוף. וכשמצרים רואים שהרעה באה אליהם ולא אל העברים רועי הצאן, שתועבה היא למצרים כל רועה צאן, וכשלוקחים העברים את האלוה שלהם ושוחטים אותו לעיניהם ובכך הם בעצם אומרים: "אלוהי השמים שלחנו אליכם", המצרים מתחילים לקלוט שזוהי אצבע אלוקים ולא מעשה כישוף וזריזות אצבעות. ואם כותבת התורה מאוחר יותר על מצרים כי "לא תוסיפו עוד לראותם עד עולם" אתה יודע שלראותם לא, אבל לרעותם כן. כלומר: להפוך אותם למאמינים באל אחד. כי רועה הצאן שמאמין באלוקים רואה נ' פלאות כשהאלוקים שלו מעלה אותם ממצרים, אבל עובד האדמה והאדם שעובד את היאור ואת המים - סופו שיראה דם וצפרדע שעולים מהאלוקים שלו.
נדמה כי העיסוק המרובה של התורה במצרים הוא בכדי שנזכור. הרבה מצוות הן זכר ליציאת מצרים. סוכות, פסח, מצה ומרור. וכל מה שאתה מצווה לזכור הוא מפני שבזכירה סוד הגאולה. כי אם אתה זוכר שהיית עבד לבשר ודם והיה לך אדון ומלקות, הרי שבא הקב"ה ולקח אותך לו לעבד. ועבד ה' הוא לבדו חופשי. והוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה שמצווה על האדם לעשות את ההפך משהיה במצרים. לכן חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הוא ולא אחר. הוא ולא שליח. הוא ועצמיותו ומהותו.
וכאילו אחרי שלושת אלפים שנה לא למדנו את הלקח. גם היום הרבה רוצים גאולה וצועקים למעלה ולא רואים מה למטה. ובמקום להביא אותה הם מביאים את מצרים אלינו למרות שאמרה התורה לא תוסיפו עוד לראותם, וקוראים להם לשלום ומביאים את התרבות שלהם שממנה הזהירה התורה. ובמקום "אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" הם באים אליה וקוראים לעצמם אלוקים. כי יותר קל להוציא את ישראל ממצרים מלהוציא את מצרים מעם ישראל.
