"בְּבֹקֶר כָּזֶה שֶׁהוּא כִּמְעַט צָהֳרַיִם אוֹ עֶרֶב/ אֲנִי יוֹרֵד מֵעַל הַמִּטָּה כְּמִי שֶׁמַּגִּיעַ מֵעֵבֶר לַזְּמַן/ וּבִמְקוֹם בָּבוּאַת הַשָּׁמַיִם - עַל קִיר חַדְרִי לְפֶתַע מֻקְרֶנֶת/ כְּתֹבֶת אוֹר מִצַּד הַכִּכָּר: כְּעֵין סִימָן".
כך פותח איתמר יעוז-קסט את שירו "קולות מעבר לזמן", שיר מתוך מחזור שירי אמונה, שנכתב בין השנים 2005-2009.
מחזור זה פותח את קובץ שירי האמונה של איתמר יעוז-קסט. הקובץ מאגד בין דפיו שירי אמונה לכל אורך הקריירה השירית של יעוז-קסט - ואלה פורשים לפנינו סימני דרך ועקבות של מלאכים, אורות שהובילו את המשורר בכיוון האמונה.
בשיר הפתיחה שציטטנו לעיל, מבקש המשורר סימני-דרך, ודרך-החיפוש מגששת ומובילה בין הזמנים בתחושה של אובדן הכיוון, במצב של ערפול-חושים. אולי זאת חווית-היסוד של התחברות לעולם הרוחני. החיבור בין המציאות לאמונה מתחיל במצב-דמדומים, ברגעים של ערפול הגדרות, הירידה מן המיטה החומרית היא דרך של המראה רוחנית מעבר לזמן, ומראה השמיים הופך לאות, כתובת המבשרת מעין התגלות, מתן של סימן-דרך.
ההתחברות למצב האמוני היא קשר בין שמיים וארץ, מעין סולם יעקב. המשך השיר סוחף אותנו לטשטוש תחומים בין כתובת עתיקה ונושאת גורלות ("מנא... מנא... ותקל") לבין זוהר הפרסומת.
המעבר בין הזמנים ובין העולמות יוצר קרקע פוריה להתקרבות אל עולם הנסתר, וערפול החושים שוזר מסכת של יקיצה אל חזון נבואי, סיטואציה המוכרת לנו מהתגלות ישעיהו או מהתגלות האל לשמואל.
אין גבולות, אין תחומים, העולמות נושקים, הנשמה ממריאה:
"שְׁעַת יוֹם? שְׁעַת עֶרֶב? בְּמֹחִי מְקִיצִים קוֹלוֹת עֲמוּמִים/ וְדֶלֶת-הַזְּכוּכִית כְּבָר נִפְתַּחַת. אֲנִי פּוֹנֶה לָרְחוֹב וְצוֹעֵד.// עֵץ שֶׁהֵנֵץ - נוֹגֵעַ בְּיָדִי, וְצֵל שֶׁל עָנָף אוֹ מַקֵּל שָׁקֵד..."
הרי לנו מראה מחשמל, שנסחף אחר הכתובת העתיקה והריהו נוגע בחזון הנבואי של ירמיהו, חזון ההקדשה הקסום - וכקוראים אנו חשים בעומק ההיבלעות בעולם שבין הזמנים, בעולם נבואי:
"נוֹפֵל לְרַגְלַי כְּאִלּוּ הֵגִיחַ מֵעֹמֶק דִּבְרֵי הַיָּמִים./ גּוּפִי נִרְתָּע לְאָחוֹר. צֵל הָעֵץ מַרְטִיט עַל גַּב הַזְּכוּכִית/ הַאִם מִישֶׁהוּ בִּקֵּשׁ לְהַגִּיד לִי דְּבַר-מַה וּבִי הוּא מַבִּיט?"
אותה נפילה מעצימה את חווית האמונה: נפילה שהיא השתחוויה ונפילה שהיא התקדשות ונבואה, המשך לאותו "נופל וגלוי עיניים". בוקר שהיה ספק צהריים, ספק ערב, הוביל למראה שבו נשקף ספק צל של ענף, ספק מקל שקד, וכאשר צל העץ מרטיט, מתברר שהוא רואה אולי דמות אנושית, מישהו שרוצה ליצור עמו קשר. האם זה מלאך? האם המשורר עובר תהליך של התקדשות?
בזמן הדמדומים, במקום-לא-מקום, הוא נישא על כנפי סופה מעבר לזמן ולמקום, ואנו חשים באותן סיטואציות שבהן אליהו ואלישע נישאים בסערה.
האם המשורר רואה עצמו כחלק מעולם החומר או מעולם הרוח?
כמשורר של אמונה הוא ניצב בין החוויות, ובשיר "עין דו-סטרית" כותב יעוז-קסט על המשורר הרואה גם מוחש וגם פנימיותו:
"כְּמוֹ עַיִן דּוּ-סִטְרִית הָרוֹאָה אֶת הַמּוּחָשׁ וְאֶת בָּבוּאָתוֹ -
אֶת עוֹלַם-הַחוּץ הָרוֹטֵט בְּתוֹךְ חֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים שֶׁבִּי,
וְאֶת עוֹלַם-הַפְּנִים שֶׁהוּא רְאִי לְכָל שֶׁחַי וְקַיָּם מִחוּץ לְגוּפִי,
כָּךְ מִתְהַלֵּךְ אֲנִי עַל-פְּנֵי אֲדָמָה זוֹ שֶׁלַּאֲבוֹתַי הָיְתָה נַחֲלָה וּבַיִת".
העין של המשורר רואה את הנגלה ואת הנסתר, והוא חי הן ברשות היחיד והן באותה נחלה של האבות. האמונה מחברת בין רשות היחיד לרשות הרבים, ההעצמה של נשמת המאמין יוצרת מציאות חדשה:
"וְרַק לִפְעָמִים
רֶגֶשׁ פִּתְאוֹמִי - כְּעֵין שָׁלִיחַ מֵעוֹלָם אַחֵר,
יִתְעוֹרֵר בַּבָּשָׂר לִכְדֵי רֶגַע וְיִבְרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ חֲדָשִׁים".
לאורך כל השנים משוטטת נשמת המשורר בשבילי אמונה ותהייה, והתחושה היא שהכוחות הרוחניים היו וישנם, שהחיבור היה מאז ומעולם: כתיבה אמונית אינה בורחת מן העבר, אינה מוחקת דיסקטים קדומים, וההתחברות מזכירה שורה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?". זו שירה שנמצאת במסע, מסע ממקום למקום, מזמן לזמן ולא שירה של מוטציה שבה ניתקים מן הציר הראשון. ועם זאת, ההתחברות אינה השתעבדות אלא יניקה לצורך יצירה מחודשת, מחשבה מחודשת. כתיבה מסוג זה היא כתיבה שבה הכותב איננו לבד, הוא הולך בשיירה, הוא מחבר זמנים, תפילתו מבשרת דיאלוג מתמיד וההפריה הזו גם מפלסת שבילים חדשים, צינור-שפע להתעלות רוחנית מחודשת.
הכוחות הרוחניים של האמונה יוצרים התעלות של נפש המשורר, של הווייתו, והוא מקבל השראה אלוהית. לרגע הוא בזמן הזה, לרגע הוא שליח מעולם אחר, והנה יש לאל ידו לברוא שמיים וארץ חדשים. "ותחסרהו מעט מאלוהים..." הכוח להאמין ולהתחבר לכוחות עליונים מעצים את כוחותיו של המאמין לראות מוחש ופנימיותו, להמריא ליסוד האלהי שבו, לכוח היצירה.
שירת האמונה של איתמר יעוז-קסט היא שירה קיומית-רוחנית, ודרך מחוזות האמונה הוא צלל לחזיונות חלומיים שבהם הוא יוצא אל מחוץ לקיום שלו, והמרחקים הפיזיים נמחקים בעוצמת החוויה והעילוי:
"אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ מַעֲבָר אֶל מִחוּץ לְקִיּוּמִי, וְאוּלָם הַשִּׁירָה מְהַדְהֶדֶת בְּעֹז
וְדַי לִי בְּכָךְ בְּלַיְלָה זֶה
כְּשֶׁהַמֶּרְחָק בֵּינִי לְבֵין הָאֲדָמָה הוּא מֶרְחָק שָׁלוֹשׁ קוֹמוֹת, בְּבֵית-מְגוּרִים יָשָׁן
שֶׁאֵינוֹ שׁוֹנֶה מִכָּל בִּנְיְנֵי הַמְּגוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם ("תיקון אחרון", עמ' 42).
מדובר בשיר משנת 1988, הרבה לפני המחזור המרכזי הפותח את הספר, ואשר היה חלק מתהליך אינטנסיבי של התקרבות לאמונה ולאל. השיטוט בין הזמנים ובין התחומים מתגלה גם בשירים מתקופות שונות. כך השיר "יושבי ביתך" שבו כותב המשורר:
"אִם כֵּן,
מַה לִי אֲבַקֵּשׁ
בִּשְׁעַת בֵּין-עַרְבַּיִם זוֹ
לְבַד מִמַּחְשָׁבוֹת עַל-אוֹדוֹתֶיךָ,
בְּעוֹד צִלְּךָ
כָּרוּךְ עַל יַד יְמִינִי
וּמְטַלְטֵל בְּתוֹכִי בַּיִת: בְּלִי קִירוֹת, חַלּוֹנוֹת וְדֶלֶת"? ("יושבי ביתך", 1990)
ההתקרבות לאל מפרקת מחיצות, מטמיעה חומר ברוח. המחשבות על-אודות האל יוצרות מצב שבו האל כרוך על יד ימינו, ולרגע יש תחושה שהשכינה הנה מבקשת לדבוק במשורר, כמו בשיר "לבדי" של חיים נחמן ביאליק. ההבדל ברור: כאן אין השכינה נעזבת ומבקשת נוחם, אלא מתחברת למאמין הדבק ברוח ובקרבה לאל. חוויה זו של התעלות יוצרת בו תחושה של שבירת כלים: הוא חש כאילו מיטלטל, והוא ישות הכוללת בית ללא תחומים, ללא קירות, ללא חלונות ודלת.
בשיר אחר שלו נישא המשורר מעלה-מעלה, והוא מפרש במלים לאן הלכה נפשו:
וְרִיק כָּרַע עַל רִיק בֵּין חַלּוֹנוֹת וְדֶלֶת
וְדוּמִיָּה סָבִיב.
אֲזַי הֵרַמְתָּ אֶת רֹאשְׁךָ לָרֶגַע
בְּתוֹךְ גּוּפִי,
אַתָּה הָאֵין-סוֹפִי". ("שנינו", 2005).
הרי לנו התעלות אלוהית, שבה המאמין רואה בעיני רוחו את נוכחות האל האין-סופית והוא דבק בה ונספג בה.
חלק ניכר משירתו של איתמר יעוז-קסט מדובבת את חווית השואה, וגם במסכת שירי האמונה שלו נמצא שירים המבטאים עולם זה של אימה ומסתורין. ייתכן ששם נבטה ההכרה הראשונית בהכרח להאמין, ברצון להתקרב לבורא עולם:
"הִמְרֵאתִי בַּחֲלוֹם - הַרְחֵק מִגּוּף אִמִּי וּמִבִּכְיָהּ הַמַּר,
כִּי הַדְּרָקוֹן עָצַם שִׁבְעִים עֵינַיִם אֲדֻמּוֹת וּלְרֶגַע קַל נִרְדַּם,
וַאֲנִי הוֹעַדְתִּי אֶת פָּנַי לְבֵית הָאָב שֶׁל מַעְלָה,
הֲגַם כִּי לֹא יָדַעְתִּי אִם קַיָּם אוֹ לֹא קַיָּם". ("דרקון החרדה", עמ' 27).
המציאות האמונית שנפרשה בשירי איתמר יעוז-קסט, מגלה לנו עולם של ערבוב ישויות, עולם שבו המימד הרוחני והאלהי שולט בכול:
"גַּם פִּסַּת אֲדָמָה זוֹ מִסָּבִיב לַבַּיִת,
מְכֻסָּה דֹּק זִכְרֵי הִתְגַּלּוּת מִתַּחַת לָאַסְפַלְט הַמְּנֻתָּץ,
זְרוּעָה עִקְבֵי מַלְאָכִים שֶׁהֵמִירוּ זֶהוּת שֶׁל קֹדֶשׁ בְּזֶהוּת שֶׁל חֻלִּין,
וְהֵם מִתְקַיְּמִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ וּבִתְחוּשׁוֹתֵינוּ בִּלְבַד". ("עקבי מלאכים", עמ' 92 ).
מדובר בשיר שהחל כנראה את תהליך האמונה. הקודש והחול מחליפים זה את זה, ההתגלות שרויה על האדמה ועל כל המציאות הגשמית. הרוח והאמונה מפיחות חיים בכל העולם הגשמי. אלה סימני הדרך לעולם כולו. אין דרך לחיות את החיים בלי לפסוע בעקבות אלה, בלי לחוש ברוח הספוגה בכל פיסת אדמה, בכל שבר אספלט.
נפש האדם, אליבא דיעוז-קסט, צמאה לאותה הרוח, צמאה לאותו קשר עם האל. כך כותב הוא בשיר משנת 1998:
"לְאַט לְאַט
הֵבַנְתִּי
עַד מַה זָקוּק אָדָם לְחַסְדֵי הַשָּׁמַיִם
בְּלֶכְתּוֹ לְבָדָד
אֶל מְקוֹר הַכֹּחַ הָאֱלֹהִי". ("העוף ארך-הכנפיים", עמ' 122).
כאותם נביאים הנישאים על כנפי הרוח, נישא המשורר על כנפי העוף ארך-הכנפיים, וכך חש הוא אותה החוויה של מי שיכול לחצות זמנים ומקומות:
"רִמְזֵי חַיִּים וְרִמְזֵי מָוֶת
לְכָל חוֹלֶה עֲרִירִי,
בְּעוֹד הָעוֹף
נוֹשֵׂא אֶת גּוּפִי כְּשֵׂאת בְּשַׂר טֶרֶף מִן הַהֹוֶה אֶל הֶעָבָר".