לכבוד ט"ו בשבט והגשמים הרבים שפקדו אותנו השבוע, נלמד שני מדרשים מופלאים על חוני המעגל, היכולים ללמד אותנו פרק קטן בעבודת השם.
המשנה במסכת תענית (פרק שלישי, משנה ח'):
"מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל,
הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים.
אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים,
בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ.
הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים.
מֶה עָשָׂה?
עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר (לְפָנָיו), רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ.
נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן, עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ.
הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין.
אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת.
הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזַעַף.
אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה.
יָרְדוּ כְתִיקְנָן, עַד שֶׁיָּצְּאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים.
בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפָּלַלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ כָּךְ הִתְפַּלֵל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן.
אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אֶבֶן הַטּוֹעִים."
מה אנו למדים ממדרש זה?
אנו למדים כי צדיק בתפילתו יכול לשנות סדרי עולם, להתערב במעשה בראשית. הגשם, המשמש ככלי אמוני - ירידת הגשמים או הפסקתם - תלוי בתפילתו של הצדיק ועד כמה נענה השם לתפילתו.
מעשהו של חוני הוא בעייתי, שכן הבעיה הגדולה המרחפת מעל המעשה הינה, עד כמה יכול ורשאי אדם לנסות ולהתערב במהלך הטבע. היהדות לא ראתה בשינוי סדרי הטבע מהלך חיוני להולכת הבריות לאמונה בקב"ה, ונשאלת השאלה עד כמה אפשר לצדיק להתערב בעבודת השם? האם כל פנייה שלו תיענה, ועוד בניסים מופלאים, לעיני כל העם? האם דבר זה יחזק את האמונה בהשם?
מדרש שני:
הגמרא מספרת כי פעם אחת היה חוני הולך בדרך, וראה איש נוטע חרוב. לאחר ששאל חוני את האיש מתי העץ יניב פירות, והלה ענה לו כי רק בעוד שבעים שנה, שאל אותו חוני האם הוא בטוח שיחיה עוד שבעים שנה כדי לחזות באותם פירות. האיש הסביר לחוני כי כשם שהוא בא לעולם ומצא בו חרוב נטוע ונותן פירות, כך גם הוא שותל לבניו. כך עץ החרוב מלמד את חוני את חשיבות התהליך, ואת הזמן שיש להשקיע כדי לראות ברכה בעמלך.
לא סתם מדובר במדרש על עץ החרוב, שכן העץ שבמיוחד מבטא את הקשר בין הדורות הוא עץ החרוב. מכיוון שאין הוא עושה פירות מיד, נטיעת החרוב באה כל כולה לבטא את הקשר בין הדורות. כלומר, החרוב שנותן פירות הוא העץ שמלמד בצורה הבולטת ביותר שהעולם לא מתוקן ברגע אחד. היכולת לתקן את העולם היא כצמיחת העץ. כמו שצמיחת העץ לוקחת זמן רב ולפעמים דורות רבים, חוני רגיל לעבוד את ה' ומיד לראות פירות, לא כך הוא הדבר - עבודת השם איטית היא ומדורגת, ואין אדם דומה לחברו בעבודת השם. וכמות ההשקעה היא אחד המדדים הנחשבים, ולא רק התוצאה חשובה אלא דרך עבודת השם, התחזקות האמונה ולימוד טיפין-טיפין הם שמעלים את האדם למדרגות של קדושה. תהליך זה ארוך, בן שנים, והדרך בו לא פחות חשובה מהתוצאה. |