אין דרך יעילה יותר להכיר תרבות חדשה של ארץ מאשר באמצעות האוכל שלה. הניסיון מוכיח כי הכרת המאכלים המאפיינים חברה מסוימת מאפשרת להזדהות עם אנשיה יותר מאשר באמצעות כל היבט אחר של תרבותה.
טעמים הקשורים במקומות נשמרים, ככל הנראה, בזיכרון האסוציאטיבי טוב יותר ממראות. טעמה של נקניקייה וינאית, שאכלתי לפני 20 שנה בבירת-אוסטריה; של לביבת תפוחי-אדמה שטעמתי באחת ממסעדות בוואריה, או של כריך סטייק-טרטר שבו נגסתי ברחוב בפירנצה, נחרתו בזיכרוני הרבה יותר מאשר מראותיהם של מקומות אלה.
אותם דברים אמורים בטאפאס הספרדי. במסעדות רבות בארץ יש באחרונה ביקוש גובר למתאבנים הקלים - מעין חטיפים, שהספרדים נוהגים לטעום מהם תמיד בלוויית כוס-יין או בירה לפני ארוחת הצהריים או הערב שלהם. כמו המאזות הם מוגשים בשורה ארוכה של צלוחיות קטנות, הפרושות על מרחבי שולחן הארוחה.
צורת בילוי
בבארים של הטאפאס, בעיקר בתל אביב, ניתן לטעום מבחר של חטיפים או דוגמיות של תבשילים עוד לפני שמסבים לסעודה העיקרית. הם מוגשים במספר דרכים: כפינצ'ו - חטיפים שאוכלים בעזרת קיסמים, כדוגמית של תבשיל מפורסם, או כפרוסות של קותלי-בשר ומליחי-דגים, שאותם אוכלים ביד.
בין היתר מוגשות בבר הטאפאס מנות זעירות של תפוחי-אדמה ברטבים שונים, בזיתים מטוגנים, בדגים מלוחים מסוגים שונים, בשעועית לבנה ברוטב ויניארד, או בקרוקטים של עוף.
הטאפאו, הלא היא תרבות אכילת הטאפאס, משקפת, למעשה, את גישתם של הספרדים לחיים. צורת הנשנוש והשתייה הזאת נובעת מאהבתם נטולת הבושה לתענוגות ולשעשועים. ללגום מספר כוסיות של יין, או של כוסות-בירה, תוך נשנוש מהטאפאס, אינה רק צורת-אכילה. זוהי פעילות חברתית של ממש, שאף פעם לא עושים אותה לבד. אחרי ככלות הכל, חלק מהבילוי בברי הטאפאס הוא עצם השיחה על הטאפאו.