נשיא מצרים, מוחמד חוסני מובארק, ידוע כמי שאומר באופן ברור את אשר על לבבו. הוא יושב על כס הנשיאות מאז אוקטובר 1981, יותר מכ"ח שנים, וכבר אינו מחפש דרכי התבטאות עקיפות, שיחסכו ממנו מבוכה פוליטית או אישית. הוא אינו עושה חשבון לאף אחד ולכן הוא אומר דברים כהווייתם. נביא כאן אפוא, בהשמטות קלות, את הנאום שנשא לפני מספר ימים בחג המשטרה, באוזני קהל שוטרים גדול (כשבסוגריים – פירוש קידר).
"אחים ובנים, קציני משטרה וחיילים, גבירותי ורבותי ("אחים" ו"בנים" הם ביטויים שנועדו לבטא קשר רגשי בין הנשיא והשוטרים, קשר האמור ליצור מחויבות הדדית ודבקות במטרה המשותפת), אני שמח להשתתף עמכם ביום המשטרה, שבו העם (כלומר הנשיא) מביע את הערכתו למסירותכם למען המולדת (השלטון). אנו לוחצים את ידיכם, זוכרים את קורבנותיכם ואת חלליכם (השאהידים שלכם, אלה שנהרגו במסגרת המאבק בקבוצות הדתיות הקיצוניות) ביום השנה ה-58 למעשי הגבורה של שוטרי איסמעיליה, עמידתם האיתנה ונחישות רוחם, כשהגנו על
כבוד המולדת נגד כוחות הכיבוש וגאוותו (מדובר בקרב שניהלו שוטרים מצריים בשנת המהפכה, 1952, נגד הכוחות הבריטיים שהגנו על אזור תעלת סואץ שהיה אז בשליטה בריטית). יום זה יישאר חרוט בזיכרון מצרים ודורות בניה הבאים כסמל לדבקות עמנו בכבודו ובריבונותו על ארצו, וכביטוי לנאמנות שוטריו למולדת (הנאמנות למולדת ולמדינה היא מעל הכל).
"ביום זה, שבו אנו חוגגים את יומו של הארגון הפטריוטי האציל, אנו קושרים כתר לאנשיו, שהם חלק בלתי נפרד מהעם הזה, אשר תמכו בקידומו בזמני מלחמה ובעתות שלום, ואשר לא היססו להיכנס לעימות קשה עם הטרור (הקבוצות האיסלאמיות הקיצוניות) ועם הקיצוניוּת, וממשיכים להקדיש את עצמם ואת מאמציהם למען ביטחון המולדת (השלטון) והאזרחים (אלה המצייתים לשלטון ולא פועלים נגדו), יציבות מצרים (השלטון) ושלום בניה.
"אחים ואחיות, הביטחון הלאומי, במובנו הרחב והכולל, הוא אחריותי הראשונה במעלה. לא ארשה כל רפיון וזלזול, ובעניין זה איני מוכן לקבל חצאי פתרונות. אנו חיים בעולם בלתי יציב ובאזור קשה, וטועה מי שמתעלם מההתגברות הגוברת של גורמי חוסר היציבות באפגניסטן, בפקיסטן, באירן, בעירק, בתימן, בסומליה ובסודן. טועה גם מי שמפנה גבו אל הסכנות הנובעות מן הטרור, מן הרדיקליזם, מהתרחבות מעגלי המחשבה הסלפית (מגמה איסלאמית השואפת להחזיר את האיסלאם לימי המאה השביעית, לתקופת הזוהר הראשונה שלו) ומהגידול במספר קבוצותיה, מן הקריאה השגויה (של קיצוניים איסלאמיים) להכריז על חברות (משטרים שאינם איסלאמיים באופיים) ככופרות, ומן המאמץ המתמשך להפחיד את האוכלוסיה השלווה, לפגוע בשקט החברתי ולזעזע את היציבות (של השלטון).
"טועה מי שמתעלם מהתגברות היצרים העדתיים (המתח בין הסונים והשיעים) שסביבנו –באזור הערבי, באפריקה (מדובר בהתנגשויות שאירעו לאחרונה בניגריה בין מוסלמים קיצוניים לבין נוצרים) ובעולם, מהניסיונות להבעיר את אש הסכסוך בין בניו של העם האחד (לאחרונה נרצחו במצרים שמונה קופטים בידי מוסלמים) באמצעות מעשי אלימות, מאבקים ושפיכות דמים, ומהפנייה (של חמאס וחיזבאללה) לגורמים חיצוניים (אירן) כדי שיעזרו לו ויתערבו בעניינים, ישפכו שמן על המדורה ויפעילו אותו על-פי האינטרסים וסדר היום שלהם.
"ההתקפה הפושעת בנגע חמאדי (עיר בדרום מצרים, שבה נרצחו שמונת הנוצרים הקופטים) זעזעה את מצפון המולדת, הלמה ברגשותינו והכאיבה לליבות המצרים – המוסלמים והקופטים כאחד. למרות שבוצעה הוראתי למהר ולתפוס את הפושעים ולהעמידם לדין בפני בית הדין לשעת חירום הדן בעבירות נגד בטחון המדינה, האירוע הנורא נגד הקופטים בליל חגם מעמיד אותנו – מוסלמים וקופטים – בפני רגע האמת. קיבלתי דוחות רבים מארגוני הביטחון ומוועדות החקירה, שמהם עולה כל תמונת הרקע והגורמים שהביאו לאירוע.
"כנשיא הרפובליקה וכנשיאם של כל המצרים, אני מזהיר מסכנת הפגיעה באחדות העם הזה ומתקיעת טריז בין המוסלמים והקופטים שלו, ואומר באופן הברור ביותר: לא אקל ראש בכל מי שינסה לסכן את האחדות, משני הצדדים (לא אקבל מעשי רצח מצד המוסלמים ולא פעולות נקם מצד הקופטים).
"בשנת 1968, כאשר מטוסי ישראל הפציצו את נגע חמאדי והרסו את סכר קנא, שימשתי מפקד המכללה האווירית. לא היה אז הבדל בין דם חללי ההתקפה המוסלמים והנוצרים. וכאשר נכנסנו למלחמת אוקטובר 1973, הקריבו בני מצרים משני הצדדים את נפשם ואת דמם, ויחדיו הניפו את דגל מצרים על חצי האי סיני (לאחר ששחררוהו מהכיבוש הישראלי של 1967). אנו עדים לאירועים חריגים ולתופעות מוזרות בחברה שלנו, שנגרמים עקב בורות ורדיקליזם המתעצמים בהיעדר מסר דתי נאור של אנשי אלאזהר (המוסד הדתי המוסלמי העליון במצרים) והכנסייה (הקופטית.
מובארק מאשים במידה שווה את שני הצדדים, למרות שבדרך כלל המוסלמים הם התוקפן והקופטים הם הקורבן). חסר אצלנו מסר דתי הנתמך במערכת חינוך, בתקשורת, בסופרים ובאינטלקטואלים, המדגיש את ערכי האזרחות, ואת ההכרה שהדת שייכת ליושב במרומים ואילו המולדת שייכת לכל האזרחים – מסר המקנה את התחושה שהדת היא עניין שבין האדם לבין היושב במרומים (ולא עניין פוליטי, כמו שגורסים האחים המוסלמים), ושהמצרים – מוסלמים כנוצרים – הם שותפים למולדת אחת, עומדים בפני אותן בעיות ושואפים יחדיו לעתיד טוב יותר – לעצמם, לבניהם ולנכדיהם.
"זוהי משימה חיונית וחשובה, שהאנשים ההגיוניים והשקולים משני הצדדים צריכים לקבל על עצמם, כדי לצאת נגד ההסתה העדתית וכדי לבודד את הקיצוניות. יש לפעול למען חברה מצרית מפותחת במדינה מודרנית, שתגרום למוסלמים ולקופטים להתחרות אלו באלו בבניית בתי ספר ובתי חולים, בעזרה לעניים ובמסירות למולדת (בעניינים חיוביים ולא בדברים שליליים). כאשר סכסוכים בענייני היום יום בין אזרחים מקבלים מימד עדתי, הם הופכים לפצצת זמן, הם מבעירים מלחמת אזרחים, והם סכין בגבם של שני חלקי האומה. הם מזיקים לתדמיתה של החברה המצרית ופותחים את הדלת להתערבות חיצונית (אירנית). אנו דוחים כל התערבות זרה בין בני המשפחה האחת, בני החברה המצרית האחת.
אני אומר לבני המולדת משני הצדדים, ובמילים חד-משמעיות שאינן צריכות פירוש: אנו נצא בכוח החוק ובנחרצותו נגד פשעים, פעולות והתנהגויות שיישאו אופי עדתי. המשפטים שייערכו למבצעים ולמסיתים יהיו מהירים, גזרי הדין חמורים והעונשים – כבדים.