השקט הנהדר של תיאטרון ירושלים

פעם הפועל ירושלים הייתה קבוצה ראויה, ירושלים בכלל הייתה עיר חשובה וחילונית מאוד ותיאטרון ירושלים היה אחד מפלאי תבל. הייתי מגיע לתיאטרון, לפחות פעם בשבוע. היה זה ביום שישי אחר-הצהריים זמן ההתכנסות השבועית של בני הכיתה בבית הספר היסודי בו למדנו, לקבל את השבת בשלל משחקים בעלי אפיל אדיר של רומנטיקת נעורים. "ליל שישי" קראו לזה. בדרך לתיאטרון ירושלים הייתי מטפס על הגדר של 'אחוזת שרובר', מציץ פנימה ומתפעם בקול רם מן העושר הרב שנשקף. בריכת שחייה פרטית בצורה של כינור, מדשאה ירוקה מסביב וכסאות נוח פזורים בנון שלאנטיות. הבריכה הפרטית הראשונה שראיתי בחיי. כמה אושר ועושר, אלוהים. אחר-כך הייתי מטפס על הגדר של בית החולים ינסן, שהיה ידוע יותר בשמו "בית החולים למצורעים" ומביט ביראה לתוכו. האם מבטי יפגוש בפעם הראשונה מצורע אמיתי? האם זה נכון מה שסיפרו חבריי, שאלו אנשים שאיברים נושרים מגופם ובלילה מסתובבים חופשי ברחובות השכונה? שכונת טלביה, שבה ממוקם התיאטרון ואחוזת שרובר, ובית החולים למצורעים ועוד המון המון בתים מהיפים בארץ הייתה קסומה בעיני. השקט האלוהי שהיה יורד על טלביה - הממוקמת על צלע הר וגם על פסגתו ויש לה אפילו שם עברי שנזנח "קוממיות" - בערב שבת, היה שקט מופלא, אלוהי. הייתי מגיע לרחבה של תיאטרון ירושלים, שנדמה בעיני כמעין הר הימלאיה מבטון ואבן ירושלמית, ושם בתוך גומחה די גדולה שלימים תהפוך למשרד הקופות של התיאטרון, הייתה הכיתה נפגשת. זה החל בכיתה ג' ונמשך עד כיתה ו' ועוד טיפה אחר-כך. היינו בטוחים שאנחנו גילינו את הגומחה הזו ממש כמו שקולומבוס גילה את אמריקה, לכן היא שלנו. לא הבנו למה שומר הלילה של התיאטרון מנסה לסלק אותנו משם. השומר של התיאטרון היה קרח עם משקפיים עגולים ופנים עצובות מאוד שאני זוכר אותן היטב עד היום למעלה מ-35 שנה אחרי. בתגובה לניסיונות הסילוק שמעולם לא צלחו לו, היינו מתחצפים אליו קשות, מכנים אותו בשמות גנאי, בורחים ממנו ולפעמים אפילו ידינו לעברו אבנים קטנות. עד שעזב אותנו לנפשנו וחזר לקיטונו. לא אחת היה נדמה לנו שהוא פורץ בבכי מר במהלך העימות איתנו אבל התעלמנו מכך כדי שלא ניאלץ להתעמת עם הסיטואציה. הבנות היו מגיעות בדרך-כלל בחבורה, כמו דבורים סביב המלכה, עם שיערן פזור לאחור מסורק בקפידה ותפוס בעזרת סרט או קשת. תמיד הסוודר קשור למותניהן. גם אנחנו הבנים השתדלנו להגיע לבושים פחות או יותר יפה אך בעיקר התחרינו מי הכי מצחיק - את המלכה כמובן. במזג אוויר יפה היינו משחקים בחוץ "תיפסוני" או "גולם במעגל", "שער של זהב" או הלהיט הגדול ביותר "בן לוקח בת". כשהיה מתקרר היינו מתכנסים בתוך הגומחה הנעימה, ומשחקים משחקים שקטים יותר כמו "רווק ורווקה", "רוצח", והיו גם ניסיונות סרק להביא טייפ-סוללות ולרקוד בגומחה הזו ריקודים סלוניים. ברקע תמיד היה השקט הנהדר הזה, שהיה יורד על טלביה היפה, ועל כל ירושלים עם כניסת השבת. מן הרחבה של התיאטרון רואים נפלא את קטמון הישנה והמושבה היוונית והגרמנית ששם גרתי אני. שומעים משם את השקט הנפלא של ירושלים. פעם כשהגעתי ראשון למפגש ליל שישי. היה שם רק השומר הזקן עם המשקפיים העגולים והפנים העצובות. הוא ניגש אלי והתיישב לידי. חשבתי שעכשיו הוא הולך להיפרע ממני על אותן הפעמים שגם אני הייתי בחבורה שהתעללה בו ותכננתי את מנוסתי, אבל הוא סתם התיישב לידי והחל לספר על אודות חייו. הוא סיפר לי שבא מהשואה ממקום שנקרא אושוויץ ושם איבד את כל משפחתו וגם את שני ילדיו. הוא הפשיל את שרוול חולצתו והראה לי מספר שחקוק לו על היד. לכל אחד יש מן הסתם את הפעם ראשונה שלתודעתו נקלטו המושגים שואה, אושוויץ ורצח משפחות שלמות. אני חושב שאצלי זה היה אז. כששאר חבריי לכיתה התקבצו סיפרתי להם על שיחתי עם שומר התיאטרון ועל כך שכל משפחתו נרצחה בשואה והוא לבד פה. היה זעזוע על פניהם. הבנות אף הזילו דמעה. גם כמה מהבנים אגב, אני לא בטוח שיחסינו אליו השתנה אחר-כך. בכיתה ז' עברנו לחטיבת הביניים והכיתה עורבבה עם תלמידי בית ספר נוסף. היו עוד ניסיונות להמשיך להיפגש ברחבת התיאטרון ובגומחה האהובה אך זה מהר מאוד דעך לטובת חברים חדשים, אפשרויות חדשות שיסעירו את חיינו. תיאטרון ירושלים נזנח. זמן לא רב אחרי הצבא עזבתי את ירושלים ומעולם לא חזרתי להתגורר בה. ואולם עד היום אני נוהג לחתום מדי פעם על עצומות לטובת מאבקים של חבריי החילוניים שנשארו לגור בה ומנסים לשמר במשהו את ירושלים של שנות ה-70 או להיאבק בגזירות של הדתיים בעיר. אני עושה זאת בעיקר הודות לחברי שמעון ב. הירושלמי, אדם חילוני בכל רמ"ח אבריו, פעיל בסניף מרץ המקומי, שדואג לעדכן אותי בעצומות ובתעצומות המאבקים של המיעוט הירושלמי החילוני בעיר. למרות שאני כבר לא ירושלמי אני חותם עליהן אוטומטית ומביע הזדהות רבה עם המאבקים שמנהל שמעון ב. אתמול הוא שלח לי דרך הדוא"ל עוד עצומה לחתימה. הפעם המאבק התורן הוא למען פתיחת תיאטרון ירושלים גם בשישי-שבת. שמעון היה מן הסתם משוכנע שהחתימה שלי מובטחת כמו שאר המאבקים הירושלמים עד כה שאני תומך בהם מרחוק, אבל הפעם לא. כשקיבלתי את העצומה לתיבת הדוא"ל נזכרתי בשקט הנהדר של שכונת טלביה בערב שבת, עליו סיפרתי להלן, ועניתי לו מכיוון לא צפוי: "למה?? שהסדרנים והמלצרים והמנקים האומללים שמרוויחים שכר מינימום יעבדו גם בשבת?? רק בשביל שהעשירים יוכלו עוד קצת להתבדר?? מתנגד נחרצות, סורי לא חותם". שמעון ענה לי באלו המילים: "מדוע לא לחתום? למה שאצטדיון טדי יהיה פתוח בשבת? למה שבתי הכנסת יהיו פתוחים בשבת? עניין המשכורת לא שייך לשבת הוא שייך לכל השבוע. תהיה סוציאליסט כמוני ותלחם על תנאי עבודה נאותים בכל השבוע. ללכת לקולנוע או תיאטרון ביום שישי בערב זה לא עניין של עשירים או עניים. ליהנות מהצגה או מקונצרט ביום שישי זה לא עניין של עשירים או עניים. העניין המרכזי הוא שכל אחד יוכל לעשות את מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה!!! אתה עזבת את ירושלים בין השאר בגלל ההשתלטות החרדית. תראה עיר כמו תל אביב אחת מהסיבות מדוע שהיא פורחת זה בגלל האפשרות של כולם לחיות על-פי אמונתם. תחשוב על זה שוב". ואני עניתי לו: "בעניין מנוחת השבת אני חושב שזו תקנה סוציאלית ראשונה במעלה - ממש כך. נכון שאלוהים אחראי עליה ולא יוסי שריד או שולמית אלוני ולכן לשמאל יש בעיה אסטטית להילחם כנגד פתיחת מוסדות בשבת, אבל למרות זאת - זאת התקנה הכי חברתית שיכולה להיות. העשירים תמיד ינסו לכופף את העניים כדי שיעבדו יותר גם בשישי שבת כדי שהם יוכלו להרוויח יותר כסף ולקרוא לזה ' שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה..' במקרה הזה, זה המקרה היחידי שאני חושב שהריבון צריך לכפות את דעתו. בשבת כולם נחים גם אתה גם עבדך, גם חמורך!!! וכל אשר בשעריך!!! שבת שלום"... נראה לי ששמעון היה מאוכזב ממני. הוא ניסה עוד קצת ללחוץ, הכניס לי איזה ירידה אחת או שתיים באשר לגילי ואובדן תשוקת המאבק. כתבתי לו שאני אעלה רשומה על כך אם הוא מסכים. הוא הסכים בתנאי שאוסיף גם לינק לעצומה. אז אני מצרף את הלינק לעצומה. מי שסבור שתיאטרון ירושלים צריך לראשונה בתולדותיו להיפתח גם בשבת מוזמן לחתום. אני לא חתמתי! www.atzuma.co.il/freesaturday.