עמוק בתוך כורסת העור שבסלון משפחת נתניהו בקיסריה, אולי ראה ראש הממשלה את מערכת החינוך דרך עיניה של ליטל מעתוק. ראה והזדעזע. "ככה זה באמת נראה", שאל את עצמו נעתק בעצמו ממילים.
כן, אדוני ראש הממשלה, ככה זה נראה. אולי קצת מוקצן, אולי קצת כוללני, אבל בהחלט לא רחוק מהמציאות. ליטל מעתוק היא אולי חיקוי, אבל חיקוי מוצלח של פני המערכת כולה - תלמידים שעושים ככל העולה על רוחם בתוך ומחוץ לכיתת הלימוד; מנהל כנוע שאינו נותן גיבוי למורים שלו, וכמובן המורים חסרי האונים מול המפלצות הקטנות-גדולות, שקוראים להן תלמידים, ועוד מחפשים השלמת הכנסה למינימום שהם מקבלים, ועוד מעזים לקרוא לזה משכורת.
מזועזע ומושפע עד עמקי נשמתו מליטל מעתוק, הכריז ראש הממשלה קבל עם ועדה בכינוס הרצליה על תוכנית ה"התחברות" למורשת, לציונות, לערכים, לעבר שלנו ולזהות היהודית, כי זה הרי ידוע "שעם חייב לדעת את עברו כדי להבטיח את עתידו". מילים יפות, אין ספק. נכונות מאין כמותן. רלוונטיות - היום יותר מתמיד.
בעשר שנים התחלפו לנו חמישה שרי חינוך(?!), כאשר כל שר חינוך מגיע למשרד עם רעיונות ואג'נדה שהוא מנסה לקדם. בניסיון כושל לקעקע חותם על המערכת, משאירים השרים מאחוריהם מערכת חינוך מבולבלת, חבוטה ובעיקר אבודה.
בהיעדר תקציבים, השקעה ותוכנית חומש ארוכת טווח שתניע מחדש את גלגלי מערכת החינוך המקרטעת, מילים אלה, נכונות ככל שיהיו של ראש הממשלה, יישארו כרציונל בלבד לרצוי, כשכולנו יודעים מליטל מעתוק, איך בדיוק נראה המצוי.