האיש הלא נכון במקום ובזמן הלא נכונים

רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה, דן חלוץ, כתב ספר ("בגובה העיניים" הוצאת ידיעות אחרונות), ובו מתח ביקורת קשה על פיקודיו ועל מבקריו. את עיקרה של הביקורת הפנה להתנהלות של "הצבא הירוק" במלחמה. חלוץ ביקר קשות את התנהלותם של אלוף פיקוד הצפון אודי אדם ומפקדי האוגדות שניהלו את המערכה. בראיון שהעניק לסימה קדמון בידיעות אחרונות מיום 5.2.2010 הוא לא מחמיר עם עצמו. "...אז יש כמה טעויות שלי", מסנן חלוץ לסימה קדמון " - אם יש טעות אחת מרכזית שלי,היא נוגעת לבחירת אנשים. טעיתי בבחירת אנשים. אלו טעויות בודדות, אבל כואבות". סתם ולא פירש. אז האשמים הם "האנשים", חלוץ מסתפק בטעות הבחירה שהואיל לקחת על עצמו. על-פי דוח וינוגרד,המעמיק, המפורט והממצה, היה מצבו של צה"ל הירוק ערב המלחמה ובמהלכה - גרוע ביותר. כשלים וליקויים בכל הליך ותחום. היעדר תוכניות,העדר תרגול,מיעוט באימונים,מחסור בציוד,תפישת הפעלה בלתי מציאותית, היעדר רוח לחימה, היעדר דוגמה אישית - צבא על הקרשים. חלוץ מונה לעמוד בראש הצבא ביוני 2005. המלחמה פרצה ביולי 2006. רמטכ"ל אחראי אמור ללמוד במהלך 13 חודשי שירות כל פינה אפלה בצבא. רמטכ"ל אחראי חייב להכיר את רמת כושרו המבצעי של הצבא שהוא עומד בראשו. הוא אמור היה לבקר בכל פיקוד, אוגדה וחטיבה,לדרוש הצגת תוכניות,ללמוד את הלקחים והמסקנות של כל תרגיל מרמת חטיבה ומעלה, ולוודא שמתקיים טיפול מתמיד ואפקטיבי ביישום הלקחים ובתיקון הליקויים. המצב הקשה שבו נתפס צה"ל במהלכה של מלחמת לבנון השנייה, מעמיד בספק רב את ביצועה של החובה הנדרשת הזאת מהרמטכ"ל, ובסימן שאלה גדול את התנהלותו במהלך השנה הראשונה והקריטית של כהונתו. אם חלוץ יצא לקרב במצבו הנתון של צה"ל - זו אחריותו המלאה על כל המשתמע מכך. אם הרמטכ"ל דן חלוץ לא היה מודע למצבו העגום של הצבא, ערב המלחמה - זהו מחדל שלו עצמו הרבה לפני כל אשם או נאשם אחר. אין אפשרות שלישית. התברר שכדי להיות רועה צריך גם להיות כבשה. אי-אפשר להיות נשר. חלוץ הגיע מעולם אחר. עולם של חיל האוויר הישראלי. חיל איכותי, מקצועי ויעיל בעל תרבות ארגונית התפורה לצרכיו ומידותיו. הצבא הירוק הוא צבא אחר. השינויים שחלו בו מאז מלחמת לבנון הראשונה לא הטיבו עימו. הדגש הוסט ממערך הלוחם בצבאות ללחימה מול פח"ע וגרילה. הצבא התאים עצמו לסוג לחימה זה על-חשבון אובדן כושרו העיקרי. מצבא המאומן להפעלת מסגרות אוגדתיות הפך לאסופה של יחידות מיוחדות המנהלות מלחמת התשה בטרור. מישהו החליט שהאיום העיקרי על מדינת ישראל הוא טרור ולא צבאות האויב. הבחירה בחלוץ נעשתה משיקולים טקטיים של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שר הביטחון שאול מופז בעיקרה לצורך ניהול ההינתקות. הבחירה בחלוץ שיקפה את קוצר הראות של שני האישים האלה. חלוץ הפך במלחמת לבנון השנייה לאיש הלא נכון,במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אפשר גם היה לצפות(או לא?) למידה של ענווה והכרה במגבלות גם מחלוץ. אך משלקח על עצמו את התפקיד לקח איתו גם את האחריות לתוצאות. כנראה שהשמיים אינם הגבול ולכן ההשתלחות בפקודיו (שבחלקה גם צודקת) אינה קבילה. חבל שחלוץ לא לקח דוגמה מרמטכ"ל אחר,דוד אלעזר ז"ל. ועדת אגרנט הטילה על דדו אחריות אישית ל"הפתעה" - חוסר המוכנות של צה"ל בשלבי מלחמת יום כיפור הראשונים, ולמרות שהנהיג את צה"ל לניצחון מדהים על-פי כל קנה מידה.כל מה שהיה בצה"ל ב 1973 והביא לניצחון - חסר לצה"ל ב 2006). דדו לא פרסם ספרים,לא התראיין בערבי תרבות ולא התנצח עם אלופיו. הוא ידע לשאת באחריות. דן חלוץ הוא קצין מצטיין, טייס שהמריא גבוה מדי וטס רחוק מדי. איך אומרים בחיל שלו? חרג מהמגבלות של המטוס. הכהונה שלו כרמטכ"ל לא היטיבה עם איש,לא עימו,לא עם הצבא ולא עם המדינה. וכל השאר זה רשומון של ברבורים.