הבחירה הנכונה

נצחונו של אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, בחידון התנ"ך לנוער בירושלים, כלל אינו מפתיע. מתברר שהתפוח של הבן ממש לא נופל רחוק מהעץ של המשפחה. למי שעוד לא יודע, נספר כי האֵם שרה נתניהו היא לא רק אשתו- של, אלא בת למשפחת חובבי מקרא, שהתנ"ך זורם בעורקיהם. שלושת אחֶיהָ שברו שיא וזכו בתואר המיוחל 'חתן התנ"ך העולמי'. ביניהם, חגי בן ארצי, השומר מצוות (בדומה לאב), הוא כיום חוקר תנ"ך ידוע ומורה למקרא. גם האב בנימין, ואביו פרופ' בן ציון נתניהו, מקורבים בתפיסתם האידיאולוגית למורשת הארץ בצל התנ"ך. אכן, משפחה שכזאת.

מע"מ על ביצים - מַסְ לוּל עסקן ציבורי - רַב מַאכֶר משרד הדתות - מְעַצֵּב דת קהל משרד לייעוץ - עֵצה וּביקוש הוצאה לאור של משרד הביטחון - סִפְרוּת מגוייסת וברוח אופטימית: כֵּף התקווה הטובה

עם כל הכבוד לרבה של אפרת, הרב שלמה ריסקין, אשר פסק לאחרונה כי עישון סיגריה הוא איסור הלכתי, דומני כי פסיקתו אינה חדשה. זכות הבכורה שמורה לרב עובדיה, אשר הרבה לפניו הצביע על כך, שהעישון המזיק לבריאות הוא איסור מפורש מן התורה, והמעשן עובר על החיוב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". עם זאת, הרב היה מודע לכך כי מדובר בגזירה שאין הציבור (ובכללם בחורי הישיבה) יכול לעמוד בה, ועל כן המליץ על שיטות גמילה, בסיוע המכונים השונים בתחום. הקו המנחה אותם הוא: "נגמלת - שילמת; לא נגמלת - לא שילמת".

המחלוקת על דרכה של הציונות הדתית, שעלתה לכותרות בעקבות סירובה של תנועת בנ"ע להשתתף בצעדת הל"ה, בגלל שירת הנשים, החלה לא מהיום. היא פרצה לתודעה הציבורית בהזדמנויות קודמות. תזכורת: כבר התבטאותו של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, בדבר הרוחות הניאו-ריפורמיות המנשבות בתנועה חוללה סערה תקשורתית, שזמן רב לא ירדה מסדר היום של הקהילה הדתית. גם הסרט "סרוגים", מעֵבר לדיון בנושא הרווקות המאוחרת בתנועה בודק את גבולות הציות של הציבור הדתי להלכה, בעיקר בשאלת היחסים בין המינים. דומה שהמחלוקת של התנועה היא בעיקר בין שני פלגים מרכזיים: תנועת נאמני תורה ועבודה, מיסודו של הקיבוץ הדתי, שהיא זרם ליברלי, כביכול, המוכן להתפשר גם בנושאי הלכה. מנגד ניצב הזרם התורני, הַדָּבֵק בהלכה ללא פשרות, ואשר מעמדו מתעצם והולך בשנים האחרונות. מינויו של הרב בני נייכטלר למזכ"ל תנועת בני עקיבא, לפני כשנתיים, מהווה הוכחה ניצחת לדומיננטיות של זרם זה בתנועה. דומה שעליית כוחו של הפלג התורני באה כתשובה ל'דתיים לייט', המזלזלים בחלקים מן ההלכה, שהתרבו בקהילה, ומתוך התמודדות עם תופעה מתמסדת חדשה זו.

הצעת החוק, המתגבשת בימים אלה, לאפשר ליורדים להצביע בבחירות לכנסת היא החלטה אומללה. יתכן שהצבעת תושבי חו"ל תתרום לחיזוק הימין, וגם עולי רוסיה, אך לא פחות מכך - בניגוד לדעת יוזם החוק - ח"כ אלכס מילר, היא תחזק את תופעת הירידה מן הארץ. לא סוד הוא שיורדים רבים, שהם תושבי קבע בחו"ל, משקיטים את מצפונם הציוני על-ידי שמירה על זיקה לארץ. זאת על-ידי דיבור בשפה העברית, ביקורים בארץ, השתתפות בני נוער במחנות קיץ בישראל וכדומה. באורח פרדוקסלי, זיקה סמלית זו לארץ מחזקת את אחיזתם בחו"ל של היורדים ואינה מעודדת את עלייתם לארץ. האפשרות להצביע בנֵכר לכנסת תחזק רשמית לכאורה את זיקתם הציונית, ותחסוך מהם את העלייה לארץ. בכך המדינה מעניקה אפוא לגיטימציה לישראליותם ב'שלט רחוק' של היורדים, ללא התערות בחיים כאן, ופרס לירידה. לעומת זאת, צריך להחיל את הצעת החוק על תרמילאים ושוהים זמניים בחו"ל, עקב שליחות, עבודה וכד'. כתושבי ישראל, המעורבים בחיי הארץ, לא ראוי בנסיבות אלה לשלול מהם את זכות הבחירה, ואת השפעתם על הפוליטיקה הארצית.

ח"כ לשעבר שאול יהלום, המייצג את הזרם המתון בציונות הדתית, הביע עמדתו בכלי התקשורת בעד שירה מעורבת, בטענה כי מדובר במנהג ולא בהלכה. בניגוד לדבריו שירת נשים היא נושא הלכתי, גם אם טווח הפרשנות שלה רחב ושנוי במחלוקת. כהוכחה לעמדתו הביא את דבורה הנביאה ששרה עם ברק בן אבינועם. כדאי שהח"כ הנכבד ילמד להבחין בין שני סוגי שירה. האחד הוא שירה פואטית, המדוקלמת ללא מנגינה, מהסוג של שירת דבורה, שלכן חברוּ בה דבורה וברק שר הצבא. הסוג השני הוא שירה מוסיקלית, במשמעות של זימרה, בדומה לשירת מרים שיצאה עם הנשים בתופים ובמחולות, ואכן התקיימה בנפרד משירת הגברים. לפני שיהלום משמיע אפוא דברי הבלים לגבי התנ"ך, שאילו שירת דבורה נכתבה בימינו, היא הייתה נגנזת בגלל השירה המעורבת, מומלץ שיעבור קורס מזורז בנושא השירה.