מתקפה דו-אגפית
בפרשת משפטים מקובל לדבר בשבח בתי-דין-של-תורה ובחזון הגאולתי "ואשיבה שופטייך כבראשונה". וכמו כל חזון - ארוכה הדרך למימושו.
נושא בתי הדין הרבניים בישראל נתון בצבת שתי מחלוקות משמעותיות על אופיו, מעמדו ורוחב מוטת כנפיו. המאבק הראשון הוא מול הציבור החילוני שרואה בבתי דין דתיים סרח-עודף, וממסד מיותר מול מערכת המשפט האזרחי 'עטורת התהילה והתפארת, ההוד והזוהר'. המלחמה בגזרה זו מתנהלת לא רק בשדה החקיקה וביחס הציבורי והתקשורתי, אלא בדו-קרב מתמיד המכונה 'מירוץ סמכויות' בין בתי המשפט לענייני משפחה ובין בתי הדין הרבניים, כאשר הראשונים נוגסים באחרונים הלוך ונגוס, בגיבוי הבג"צ.
המאבק השני הוא בציר החרדי-דתי לאומי. בגזרה זו מתקיים ריב רב-שנים, רווי ניסיונות כושלים, לאיוש משרות דיינים בבוגרי החינוך התורני הלאומי. הויכוח איננו על חלוקת שְלַל משרות לאנ"ש, ואפילו לא על צבע הכיפה, אלא על האג'נדה, ועל היחלצות מכפיפות בתי הדין באופן כמעט מוחלט לדעות מחמירות ולהשקפת-פסיקה 'ליטאית'.
כפי שפורסם, בחודש ניסן אנו צפויים ל(שמונה?) מינויים חדשים, ואינני מטפח אשליות. נקודת מבטי היום מופנית לזירה החרדית, והפעם לא לעיסוקם המרכזי - גירושין וסרבנות גט - אלא לתחום דיני הממונות.
ושתי הערות בפי, הראשונה בונה והשנייה... מתגרה.