לא הבטחתי לך

לאמריקנים שהוטרדו מנתוני 'דוח ולנטיין', לא הייתה סיבה למהר ולהחליף את הפרחים במוצרי מותרות ופינוק אחרים. גם תעשיית השוקולד, כך מתברר, בנויה על ניצול עובדים שמוציא ממנה את המתיקות. הקקאו - מוצר הבסיס להכנת השוקולד - מגיע לרוב העולם ממערב אפריקה, ומי שעמלים על איסופו הם בעיקר ילדים. במקום לקנות חינוך בבית הספר, ילדי העניים נאלצים לצאת לעבודה במטעים כבר בגיל צעיר. חלקם נחטפים ונמכרים כעבדים, אך רובם מועסקים מרצון ככוח עבודה זול. על-פי הפורום הבינלאומי לזכויות עובדים, במשך 30 שנה מחיר הקקאו נותר כשהיה. בעוד האינפלציה במערב כמעט שילשה את מחיר השוקולד, הכנסתם של החקלאים תמורת חומר הגלם לא השתנתה, וכעת היא מספיקה לשליש מצורכיהם. הסנטור אמריקני טד הארקין העלה את העניין למודעות הציבור כשדרש מחברות המזון להסביר את חלקן בעבודות כפייה של ילדים באותן חוות המספקות את פולי הקקאו. גם היהלומים מגיעים אלינו לא פעם בדרכים עקלקלות, שהקנו להם את הכינוי המפוקפק 'יהלומי דם'. אלה שמקורם במדינות אפריקניות השסועות במלחמות אזרחים, נמכרים בדרך כלל על-ידי קבוצות מורדים, שמשתמשים ברווחים כדי לממן את פעולותיהם האלימות. כריית היהלומים נעשית תוך ניצול ועבדות של האוכלוסיה המקומית, עד כדי הוצאות להורג ומתן עונשים אכזריים למי שמסרבים לשתף פעולה, או מי שאינם עומדים בעומס ומאטים את קצב העבודה. האו"ם, ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות פרסמו בשנים האחרונות כמה וכמה הצהרות האוסרות על קניית יהלומים שמקורם ממדינות בקונפליקט. ב-2003 הוחל בהפעלתו של 'הליך קימברלי' - שיתוף פעולה בין ממשלות, ארגונים מסחריים וארגונים חברתיים, במטרה לבקר את ייצור היהלומים ולוודא כי הם נכרו ולוטשו בתנאים הוגנים, וכי הרווח ממכירתם לא ינוצל לצורכי לחימה. ההליך עורר מודעות לבעיה, אך רבים טוענים שהוא אינו מבוקר ואינו נאכף בצורה יסודית. גם היום, שבע שנים אחרי הניסיון למגר את התופעה, יהלומי דם רבים עדיין מוצאים את דרכם לשוקי העולם.

סבלם של העובדים בענף הפרחים נחשף בין היתר ב'דוח ולנטיין', שפרסמו 'העמותה לחינוך ועמל באמריקה' ו'הפורום הבינלאומי לזכויות עובדים'. על-פי המסמך הזה, 66 אחוזים מהעובדים במטעי הוורדים בקולומביה ובאקוודור סובלים מבעיות בריאותיות הנובעות מעבודתם. "העומס ושעות העבודה הארוכות גורמים לנזקים גופניים בלתי הפיכים", אומרת ל'דיוקן' טרינה טוקו, תושבת וושינגטון וחברת הפורום, שחוקרת מזה שנים את עוולות תעשיית הפרחים. "נשים רבות מדווחות כי הן נאלצות לעבוד בעמידה במשך שעות רבות. השימוש בשירותים מוגבל בזמן, מה שגורר נזקים לכבד ולוורידים". בתקופה זו של השנה, כמו גם לקראת חגים אחרים, עומס העבודה בשדות הפרחים רב במיוחד. העובדים נדרשים להגיע לעבודה השכם בבוקר, מבלי שיהיה להם מושג עד איזו שעה ייאלצו להישאר. הורים לילדים אינם זוכים להנחות בעניין הזה. יום העבודה יכול להמשיך עד קרוב לחצות, ובסופו משולחים העובדים לבתיהם רק כדי לחזור על אותה רוטינה למחרת בבוקר. תשלום בעבור שעות נוספות? הצחקתם אותם. הפועלים אינם מעזים לבקש הטבת תנאים, והם יודעים מדוע: למחרת יום האהבה יחזור ייצור הפרחים למתכונתו הרגילה ויצטמצם בחמישים אחוזים. עוד בטרם ייבלו הוורדים באגרטלים שבמדינות המפותחות, רבים מהעובדים באקוודור ובקולומביה יפוטרו. איש אינו מעוניין ליטול את הסיכון ולהתלונן על התנאים בתקופה זו של השנה. ההיבט התעסוקתי אינו המקור היחיד לחוסר צדק. לדברי טוקו, כ-20 אחוזים מהחומרים המשמשים להדברה בשדות הפרחים מוגדרים כרעילים או כמזיקים, ואסורים לשימוש בעולם המערבי. העובדים לא תמיד מודעים לסכנה הזו, והמעסיקים לא טורחים ליידע אותם. ברוב המקרים לא ניתנת הדרכה מתאימה לצורך העבודה עם חומרים אלו, ולעובדים אין כלל ציוד מגן. חומרי ההדברה אינם מאוחסנים במכלים מאובטחים, ואדי הכימיקלים נישאים באוויר. ארגונים לזכויות עובדים מדווחים כי חשיפה לחומרי ההדברה גורמת להתעלפויות, כאבי ראש והקאות, כמו גם לגירויים, לכתמים בעור ולטשטוש הראייה. "על-פי החוק, בכל מטע מוכרח להיות רופא נוכח", אומרת טוקו. "תפקידו הוא לטפל במי שנפגע במהלך העבודה, אך רוב העובדים מדווחים על טיפול לקוי. הרופאים מטפלים בסימפטומים בלבד, וממהרים לשלוח את העובד המתלונן חזרה למטע, בטענה שמחלתו אינה קשורה לעבודה. כיוון שהרופאים הם בסופו של דבר שכירים של בעלי המטעים, יש להם אינטרס ברור להעדיף את טובת מעסיקיהם על פני טובת העובדים". כשטוקו מדברת על עובדים, היא מתכוונת בעיקר לעובדות. כ-65 אחוזים מכוח האדם בתעשיית הוורדים הן נשים, שמגען הרגיש והעדין נחוץ לטיפול בפרחים. הן אלו שמסדרות וממיינות את הסחורה אחרי הקטיף, בעוד הגברים מתעסקים בעיקר באריזה ובעיבוד. אך הנשיות שלהן היא גם נקודת הפגיעה. על-פי המחקר של טוקו וחבריה, 55 אחוז מהעובדות במטעי הפרחים הוטרדו מינית במהלך עבודתן, כשלפחות 19 אחוזים אולצו לקיים יחסי מין עם מעביד או מפקח. מהדוח של ארגוני זכויות העובדים עולה כי הנשים מנוצלות במישורים נוספים. הן נדרשות לעבור בדיקות הריון לפני העסקתן, ומפוטרות באופן מיידי אם נכנסו להריון. פגיעתם של הכימיקלים מסוכנת במיוחד לנשים בגיל הפוריות; על-פי ארגון הבריאות הלאומי של קולומביה, עובדות תעשיית הפרחים סובלות משיעורים גבוהים של הפלות, לידות מוקדמות ותינוקות בעלי פגמים מולדים, לעומת האישה הממוצעת. "תעשיית הפרחים היא דוגמה חדה להבדלי המעמדות בין העולמות", אומרת טוקו. "כדי שנשים בעולם ה'ראשון' יוכלו לעסוק בפנטזיות רומנטיות, נשים בעולם השלישי מאבדות את האפשרות להקים משפחה בריאה". קורבנות נוספים של התעשיה המשגשגת הם הילדים. על-פי ההערכות, כ-48 אלף ילדים עובדים בתעשיית הפרחים בקולומביה. באקוודור 20 אחוזים מהעובדים הם ילדים. כל אלה כמובן אינם פוקדים מסגרות חינוכיות, והשפעתם של הכימיקלים המסוכנים עליהם הינה הרסנית במיוחד.

אמנדה (32), אם לשניים, עובדת מזה מחצית מחייה במטעי הוורדים של קולומביה. תפקידה הוא להסיר מהפרחים ענפים מיותרים. בשעת עבודה רגילה היא עוברת על 350 פרחים, ובתקופות לחץ על 400. המפקחים במפעל נוהגים לצעוק עליה ועל חברותיה בשל כל תקלה או ירידה בהספק, אך היא לא מאשימה אותם. "גם הם צריכים לעבוד", אומרת אמנדה. "אם לא יגערו בי, הם יאבדו את משרתם". לפני שנתיים, כשעומס חג האהבה היה מאחוריה, התחילה החברה שבה היא מועסקת לפטר את העובדים הוותיקים שעבדו על-פי חוזים. במקומם נשכרו עובדים זמניים, שלא זכו לתשלום של שעות נוספות, חופשות מחלה או פיצויי פיטורים. אמנדה וחבריה פנו למשרד הרווחה של קולומביה כדי שיכיר בהם כאיגוד מקצועי, מה שיאפשר להם לדרוש את הפסקת מסע הפיטורין. בקשתם הראשונה נדחתה - בעקבות שחיתות ממשלתית, לטענתה. המעסיקים לא הסתפקו בניצחונם, ופיטרו ארבעה ממנהיגי ההתארגנות. העובדים מצדם לא התייאשו: הם הקימו איגוד חדש ופנו שוב למשרד הרווחה. החברה הגיבה בחומרה וביטלה את רוב ההטבות שניתנו לעובדים, אך הפעם בשל לחץ ציבורי אישרה הממשלה את האיגוד. נציגי העובדים פתחו במשא-ומתן עם מעסיקיהם, ובתום כמה חודשים מתישים של דיונים הצליחו לקבל את ההטבות שאיבדו, ואף להשיג העלאה קטנה בשכרם. אמנדה משתדלת להפיץ את סיפור המאבק הזה כדי לעודד עובדי תעשיה נוספים לצאת למאבק דומה, אך המקרה שלה נותר בגדר יוצא דופן. מרבית ההתארגנויות שצומחות בתעשיית הפרחים נכשלות, והניסיונות לשיפור תנאי ההעסקה מובילים לא פעם לפיטורין. באקוודור לא נרשם שום איגוד עובדים חדש מזה שנים, ובקולומביה המצב דומה. איגודים שקמים פה ושם אינם מצליחים לנחול הישגים משמעותיים, מכיוון שברוב המקרים אין להם כוח אמיתי. בעלי המטעים יודעים היטב שלעובדים אין אופציות תעסוקתיות אחרות, והם מרשים לעצמם להעלם בגסות מהדרישות לשיפור תנאי העבודה. כדי להשקיט את ההתמרמרות, מקימים המעסיקים איגודי עובדים מתחרים, מעמידים בראשם את מקורביהם, ואז מתעלמים מהאיגודים המקוריים בטענה כי הללו אינם מייצגים את רצונם האמיתי של העובדים. את המשא והמתן על תנאי העבודה הם מקיימים מול האיגוד שהקימו בלבד. האיגוד התלותי מעלה כמה תביעות מינוריות, שאותן המעבידים מסכימים לקבל, ובכך קונים את שיתוף הפעולה של העובדים בלי לבצע כל ויתור משמעותי. במקרים החריגים שבהם ארגוני העובדים העצמאיים אכן מצליחים לרשום לזכותם הישג של ממש, החברות מאיימות להיסגר ולשלוח את העובדים כולם לבתיהם. כך קרה למשל באחד המטעים הגדולים של חברת Dole האמריקנית. לאחר מאבק מתמשך שניהל האיגוד, הודיעה החברה שהמפעל אינו רווחי ויהיה עליו להיסגר. המאבק כמובן שכך מיד. "ללא איגודים, שכר המינימום ממשיך לרדת, ומספר שעות העבודה ממשיך לעלות", אומרת טוקו. "עובד ממוצע משתכר כשמונה דולרים ליום בלבד, וגם אותם הוא לא תמיד מקבל. איחור בתשלום משכורות, תשלום חלקי או אי תשלום כלל הם תופעות נפוצות". למרות שורת העוולות הזו, התלונה העיקרית שמגיעה מהעובדים נוגעת לפיטורין בלתי הוגנים. תעשיית הפרחים היא אומנם מקום תעסוקה בעייתי, אבל לפעמים היא האופציה היחידה. קולומביה, יצוין, מובילה במספר מקרי הרצח של מנהיגי איגודים. איש מהרוצחים כמעט אינו מועמד לדין. "האלימות הגואה במדינה מכוונת פעמים רבות נגד מנהיגי האיגודים", אומרת טוקו. "לפי החשד, חברות מסוימות משחדות גורמים אלימים כדי שיפגעו במי שמנסים לעורר את העובדים למאבק על זכויותיהם". בחוברות המידע של הפורום הבינלאומי לזכויות עובדים נאמר כי קרוב ל-2,600 ראשי ארגונים נרצחו בקולומביה מאז 1986 - יותר מאשר בכל שאר מדינות העולם גם יחד. כתבי אישום נגד רוצחים הוגשו בפחות משלושה אחוזים מהמקרים. בתביעה שהוגשה נגד ענקית-מזון אמריקנית המנהלת את רוב מטעי הוורדים במדינה, נטען כי היא אחראית ליותר מאלף רציחות של עובדים וספקים שהיו מסוכסכים איתה.

תעשיית הפרחים העולמית קשורה בחבל הטבור לכלכלה האמריקנית. תושבי ארצות הברית מוציאים כ-18 מיליארד דולרים בשנה על פרחים, רובם כאמור מתוצרת קולומביה ואקוודור. וכמו מוצרי מותרות רבים אחרים, גם ענף הפרחים ספג מכה קשה בעקבות המשבר הכלכלי. לפי הערכת הפורום לזכויות עובדים, מטעים רבים ייסגרו או יצמצמו באופן משמעותי את היקף פעילותם, מה שיגרור גל פיטורין רחב. ב-2005 סיפקה תעשיית הפרחים בקולומביה 111 אלף מקומות עבודה באופן ישיר, ועוד כ-94 אלף באופן עקיף. אין ספק כי ייצור הפרחים הביא בה ובשכנתה לפריחה יחסית. בעוד באזורים רבים באקוודור האוכלוסיה מתדלדלת, במקומות שבהם התפתח גידול הפרחים האוכלוסיה הולכת וגדלה. במדינה מוקמות מערכות השקיה חדישות, ומדברים אפילו על נמל תעופה בינלאומי חדש. טוקו אומרת שהצורך הנואש של אנשים בעבודה אינו מצדיק חוסר הוגנות כלפיהם. "תריסר ורדים עולים בארצות הברית כ-15 דולר. לעובדים במטעים לוקח כמעט שבועיים להרוויח סכום כזה. אם קיים פער כל כך גבוה בין מה שאנחנו משלמים ומה שהעובדים מקבלים, יש מישהו שגורף המון רווח באמצע, על חשבון העובדים". לתעשיית הפרחים המלבלבת יש גם השלכות חברתיות חיוביות. שיעורן הגבוה של הנשים המועסקות בה הוביל לשינוי חברתי; לפתע הנשים צברו כוח כלכלי משמעותי, והן ניצלו אותו היטב בניהול משק הבית. מחקרים שונים הראו כי נשים עובדות נוטות להוציא את הכסף על שיפור מצבו של התא המשפחתי, כמו קניית מזון ומתן חינוך לילדים, ודואגות פחות למילוי צרכים אישיים שאינם מהותיים. במקרים מסוימים חלק משכר העבודה במטעים מועבר ישירות לספקי המזון, כדי להבטיח שהכסף ינוצל לכלכלת המשפחה, ולא יבוזבז בידי האב על שתייה או הימורים.

חלק גדול מיבוא הפרחים לארצות הברית אינו מחויב במכס, כחלק מתוכנית לפיתוח הסחר עם ארצות דרום אמריקה. מטרתה הראשונית של התוכנית הייתה לעודד מסחר חוקי, כאלטרנטיבה לסחורה העיקרית שעברה את הגבול צפונה - סמים. כדי ליהנות מהיתרונות נדרשו המדינות לפעול לשיפור תנאי העבודה בתחומם, אך נראה שבמעט מאוד נעשה בעניין. רוב אזרחי העולם המערבי נהנים ממוצרים זולים מתוצרת העולם השלישי, בדרך כלל בלי להיות מודעים לתנאי ייצורם. בעידן התיעוש והכלכלה הגלובאלית, רק התווית מעידה מאיזו פינה בעולם התגלגלו המוצרים עד שהגיעו למדפי החנויות. ועם זאת פה ושם נחשפים לעיני הצרכנים פסי ייצור מחרידים, ויש מי שמסרבים להישאר אדישים. בשנים האחרונות גוברת המודעות ל'צריכה אכפתית', שבה ניתנת העדפה לסחורה המיוצרת בדרכים הנחשבות מוסריות. בעקבות חשיפת התנאים הקשים במטעי הוורדים ופרסום הדוח של הפורום לזכויות עובדים, התעורר לחץ ציבורי למען קניית פרחים שגידולם לא היה כרוך בפגיעה בזכויות העובדים או בסביבה. כדי לתת מענה ללחץ זה נוצרו מערכות פיקוח ו"תעודות כשרות" המוכיחות הוגנות בייצור ואף מעידות על העברת חלק מההכנסות לארגוני עובדים, אבל גם כאן הדברים אינם פשוטים במיוחד. התווית הנפוצה ביותר בעולם לייצור הוגן של פרחים היא 'פלוראוורדה' ('פרחים ירוקים' בספרדית), מבית ארגון-הגג של יצואני הפרחים בקולומביה, שנחשדת כמותג פרסומי בלבד שאין מאחוריו כל תוכן חברתי. לטענת מנהלי פלוראוורדה החברה תומכת באיגודי עובדים, אך בפועל הכוונה היא ל'איגודים מטעם' של בעלי החברות, דוגמת אלו שהוזכרו לעיל. במפעלים המקבלים את חותמת פלוראוורדה עדיין מקובלות בדיקות הריון כתנאי להעסקה. נשים העובדות בהם אינן מקבלות חופשת לידה, ועשויות למצוא עצמן מפוטרות בגלל הריון. גם הכסף שאמור לעבור לארגוני עובדים אינו מגיע ליעדו; במקום זאת הוא מנוצל למימון קמפיין פרסומי ענק שמטרתו למתג את קולומביה כארץ הפרחים. ארגוני זכויות העובדים אינם יכולים לפקח על ייצור הוגן כשהם פועלים במרחק אלפי קילומטרים ממטעי הפרחים, כך שהתוויות החברתיות עשויות להיות מטעות. ומה בישראל? ובכן, כאן אפשר להמשיך לקנות פרחים לשבת ללא חשש קולומביה. להבדיל מארצות הברית וממדינות אירופה, ישראל מייצרת בעצמה את הפרחים המשווקים בה. כאן לא מייבאים את הפרחים, אלא את העובדים. על-אף שהממשלה מנסה להקשות על העסקת עובדים זרים כדי לפנות מקומות עבודה למובטלי ארצנו, ישראלים לא ממהרים לזרום לתעשיה היפה אך הקשה הזאת. "גידול פרחים זאת עבודה קשה", אומר אברהם דניאל, מזכיר התאחדות מגדלי הפרחים בישראל. "זו עבודה בבוץ בקור של 10 מעלות או בחום של 40 מעלות; איפה את מכירה ישראלים שיהיו מוכנים לעבוד בתנאים כאלו? הפוליטיקאים והשרים יודעים להציג תיאוריות יפות, אבל במציאות הן לא מחזיקות מעמד. ישראלי שמגיע לחממות ורואה את כל הפלשתינים והתאילנדים עובדים קשה, מעדיף ללכת לקבל דמי אבטלה ולעבוד קצת בשחור מהצד. הממשלה מודה בזה בעצמה. כשאלי ישי היה שר העבודה, הוא אמר מעל במת הכנסת מפורשות שהישראלים לא ילכו לעבוד בחקלאות. "עד 93' היינו מעסיקים פלשתינים, אבל מאז הסכמי אוסלו והסגָרים, העובדים הזרים מחליפים אותם. הממשלות בעצמן הבינו את הצורך, ולאורך השנים העלו את כמות ההיתרים. הממשלה הנוכחית, לעומת זאת, מנסה להפחית את מספרם, ובכך היא מאיימת על כל הענף. אם הם ימשיכו ככה, תוך עשור לא תהיה חקלאות בישראל, וזה כולל את תעשיית הפרחים".