האגודה לצדק חלוקתי נוסדה ב - 2004 בהמשך לתמיכתה האדיבה של
הקרן החדשה לישראל ומאז ועד היום פועלת למען ניהול והקצאה צודקים ושוויוניים של משאבי קרקע וסביבה בישראל.
מתוקף תפקידה נאבקת האגודה על בסיס יום יומי, בין היתר נגד מתן הטבות בלתי מוצדקות לקבוצות חזקות באוכלוסיה וביניהן הטבות שלעיתים ניתנות למושבים והקיבוצים, המחזיקים בחמישית מקרקעות המדינה.
יש להבין, כי שימוש לא חוקי בקרקעות חקלאיות ומתן זכויות ייזום ובניה בקרקעות אלה, שמאפשרים ספסרות, סחר, ייזום נדלנ"י והפקת רווחים ללא תשלום הולם למדינה, למעשה, מקנים למחזיקים בהן הטבות אדירות ופוגעים קשה בעקרונות השוויון והצדק החלוקתי.
כאן המקום להזכיר את הרציונל, שכפי הנראה נשכח, ועמד בבסיס האבחנה בין קרקע חקלאית לקרקע עירונית, רציונאל שהביא לכללים שונים בחלוקת הקרקע ובאפשרויות הניצול שלה.
רציונל זה גלום בהחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל "מדיניות הקרקע בישראל". בבסיס החלטה זו עמד הרצון לעודד עיבוד וייצור חקלאי במדינת ישראל, ולצורך כך וכך בלבד, נמסרו שטחים נרחבים ליישובים החקלאיים (עשרות דונמים לכל משפחה). גודל הנחלות נקבע כך שיוכל להבטיח פרנסת משפחה אחת מחקלאות. בהמשך לכך, גם נקבע כי הקרקע החקלאית תוחכר במסגרת של נחלות, וללא תמורה ראשונית.
בצד החובה לעבד את הקרקע, נקבעה חובה להשיב את הקרקע במקרים של הפסקת עיבוד הקרקע והייצור החקלאי. חובה שבפועל במקרים רבים לא נאכפה ואף נשחקה במשך השנים.
כך, במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, קיבלה מועצת מקרקעי ישראל שורה של החלטות אשר "שיאן" בהחלטות 717, 727 ו-737, שעיקרן באפשרות לפעול לשינוי ייעודה של הקרקע החקלאית, תוך הענקת הטבות כלכליות עצומות למחזיקי הנחלות.
החלטה 717 אפשרה, בתמצית, הקמת אזורי תעשיה ומסחר בישובים החקלאיים וקבלת הקרקע לצרכים אלה בהנחה משמעותית ממחיר השוק.
החלטה 727 אפשרה לחוכר ליזום שינוי ייעוד הקרקע החקלאית (לרבות לצרכי תעשיה, מסחר, מגורים) ולקבל מהמינהל פיצוי הנגזר משוויה של הקרקע לאחר שינוי הייעוד.
החלטה 737 אפשרה הקמת שכונות מגורים - "הרחבות"- במשבצות היישובים החקלאיים ועל הקרקעות החקלאיות שבחזקתם, כשהמגרשים מוקצים לחוכרים במחיר נמוך ממחיר השוק, על-פי המלצת האגודה. זכות זו להמליץ על החוכרים שיקבלו את הקרקע במחיר נמוך משוויה, הביאה מ"טבע הדברים" להפקת רווחים על-ידי האגודה החקלאית מפער מחירים זה.
החלטות אלה אומנם בוטלו בסופו של דבר על-ידי בית משפט העליון (
בג"צ הקרקעות 244/00), ואולם עד לביטולן ולמעשה בעקבות הוראות המעבר שהוצאו עד לביטולן המוחלט, בוצעה הפשרה מסיבית של קרקעות - לבנייה, תעשיה ומסחר - בכל רחבי המדינה, כאשר רווחי עתק מהפשרות אלה שולשלו לכיסי מחזיקי הקרקעות, ולא כפי שראוי - באופן מלא ושוויוני לקופת המדינה.
קשה להמעיט בפוטנציאל הנזק של החלטות אלה, לו נותרו על כנן, ובנזק שנגרם עד לביטולן, לרבות נזקים תכנוניים, סביבתיים (אקולוגיים), כלכליים וחברתיים. ואכן, כפי שקבע לימים בית המשפט העליון בבג"צ הקרקעות, הענקת משאבים אלה עמדה בניגוד לעקרונות השוויון והצדק החלוקתי.
במסגרת פסק דין עקרוני זה, שניתן באוגוסט 2002, ביטל בית המשפט העליון את החלטות האמורות (717, 727 ו-737) בקובעו, באופן חד-משמעי, כי אף אחת מהן אינה עומדת במבחן הסבירות:
"בהיות כל אחת מהן מיטיבה עם חוכרי הקרקע באופן החורג באופן קיצוני מהסביר".
מפסק דינו של בית המשפט העליון עולה מסר ברור וחד-משמעי לפיו
הקרקע החקלאית - נמסרה ככזו - והיא משאב ציבורי יקר ערך, ומן הראוי שכל הקצאת זכויות חדשה במשאב זה תלווה בשיקול דעת זהיר, ותוך שמירה על עקרונות של "צדק חלוקתי".
פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ הקרקעות עצר בשעתו את תהליך ההפרטה המואצת של קרקעות חקלאיות.
דא עקא, מאז ועד היום אנו עדים לניסיונות שונים לכרסם בפסק דינו של בית המשפט העליון ובמסר הברור העולה ממנו.
למשל, באשר לחלקת המגוריםהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל מספר החלטות, שתוקפן נידון כעת בבג"צ (6403/07), שכביכול עוסקות ב"עיגון זכויות בבית המגורים" אולם בפועל, מאפשרות ההחלטות בנייה נרחבת למגורים ולמסחר, ללא תשלום הוגן למדינה ותוך אפליית מגזרים אחרים בחברה.
ובאשר לקרקעות החקלאיות - בשנים האחרונות, מתחולל קרב עיקש על בעלות בקרקעות אלה, הן בזירה הציבורית-פוליטית והן בבתי המשפט וכחלק מאסטרטגיה מחושבת, החל המגזר הכפרי להציף את בתי המשפט בתביעות לבעלות על קרקעות שבשימושו.
מטרת תביעות אלו היא להשיג הכרעות שיפוטיות נקודתיות אוהדות בתקווה שאלה יובילו ל"סחף" ולהכרה משפטית גורפת בכך שאין לראות בקרקעות אלה ציבוריות וניתן להגדירן כקניין פרטי.
הניסיון להוכיח בעלות על נחלות חקלאית, באם יצליח יסכן את עתיד אפשרויות הפיתוח, אספקת הדיור, התכנון הארצי והשטחים הפתוחים בישראל. על כן מאבק זה אינו מאבקו הפרטי של המגזר הכפרי במינהל מקרקעי ישראל והאגודה לצדק חלוקתי, בהקשר זה, משמיעה את קולו הדומם של הציבור בישראל.
במאמר מוסגר יצוין, כי חקלאים רבים מזדהים עם עמדת האגודה ומבקשים את התערבותה במקרים של שינוי ייעוד או מסחור קרקעות חקלאיות, שפוגעים באפשרותם להתפרנס מחקלאות.
בנוסף, ובניגוד לנטען על-ידי נציגי "עמותת אדמתי" האגודה לצדק חלוקתי מקדמת מאבקים רבים בהם משאבי ציבור מוקצים בניגוד לעקרונות הצדק החלוקתי כגון: מים מינרלים, הרפורמה בקרקעות ובתכנון ובניה, דיור ודיור בהישג יד ועוד.
אנו מלאי תקווה שכל הניסיונות להשתיק את קולות הגופים והארגונים המעוניינים לקדם "צדק חברתי" בישראל ייכשלו וכי כולנו נוכל להמשיך ולקדם את מטרותינו החשובות.