"הבחורים שלנו עם מורל גבוה, אחרי שהשתתפו בהצלחה במתקפת המסוקים הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית הבריטית. הייתי עם כמה מן הלוחמים האמיצים כאשר הונחתו בלב שטח הטליבאן בחסות החשכה. היה קר ובוצי בשעה ש-45 לוחמים של הפלוגה המסייעת של הגדוד הוולשי המלכותי הראשון זינקו מהמסוקים. בכל שנייה עלולים רקטה של האויב, אש מנשק קל או מטען לזרוע מוות, אבל בזכות האומץ והאימון המצוין זה עבר בשלום. בתוך שעות הם השלימו את משימתם: להשתלט על אזור ליד מפגש תעלות מים".
"הבוץ והאומץ", כך כותבים באנגליה על מלחמה בפברואר 2010. המלחמה באפגניסטן. את הדיווח הזה שיגר דנקן לרקומב, כתב ה"סאן" הנלווה לגייסות המשתתפים במבצע מושטרק ("יחד", "בצוותא" בשפה המקומית), המתקפה הגדולה של נאט"ו בחבל הלמונד. כשהחיילים יוצאים לקרב, הצליל העולה מעמודי העיתונים וממרקעי הטלוויזיה הוא פטריוטי לעילא. ה"סאן" מקדיש מדור מיוחד ששמו "הכוחות" ל"חדשות האחרונות מן הצבא, מהצי ומחיל האוויר המלכותי". שם מדווחים גם על גיבור בריטי, מומחה לפירוק פצצות, שנהרג ממטען ממולכד שביקש לפרק כדי להציל את חבריו ליחידה. הוא החלל ה-261 של הבריטים מאז החלה המלחמה באפגניסטן.
זו אינה רק נחלת הטבלואידים, ולא רק בבריטניה. גם בארצות-הברית, שמובילה את המתקפה הגדולה שנועדה לעקור את הטליבאן מאסם האופיום הגדול של העולם, קיבל מי שזיפזף ודיפדף בימים האחרונים דיווחים דומים. ב"וול-סטריט ג'ורנל", שכמו ה"סאן" שייך לרופרט מרדוק, אבל מקפיד על סגנון אנין יותר, דיווח מייקל פיליפס על "התנועה השיטתית" של גדוד הנחתים שאליו נלווה בשטח מסוכן. פיליפס סיפר, בין היתר, על ערנותו של סגן שהבחין בחוט חשמל חדש על עמוד ישן, וכך הביא לחשיפת מארב מטענים שהורכב משמונה פצצות מרגמה שנועדו להתפוצץ על שיירה אמריקנית. תיאור כמעט זהה הופיע גם
ב"וושינגטון פוסט".
במלחמה כמו במלחמה. בימים הראשונים מחלחל האדרנלין הצבאי גם לדמם של העיתונאים, בעיקר אלה שנמצאים עם הגייסות. תדרוכי הגנרלים, טרטור המסוקים, הכוחות המסתערים והתחושה שהפעם עומדים להכניס לטליבאן באמת מפיקים תמיד מוזיקה הרואית. נראה שקשה להיות ביקורתי וספקן כשאתה מבוסס בבוץ עם החיילים, מסתתר איתם בשוחה מאולתרת מאש האויב ואוכל מאותו מסטינג.
הפלישה לעירק ב-2003 הוכיחה עד כמה השיטה עובדת: אין כמו "כתבים מוטמעים" להעביר הביתה את הרוח הרצויה. כך מתגברים על צלקות מלחמת וייטנם, שעל-פי המיתוס הנפוץ, אמריקה הובסה בה רק משום שהצבא הניח לכתבים וצלמים להתרוצץ בחזית ללא שליטה ובקרה. כך נולדו בפנטגון אסטרטגיות "ניהול המדיה", שמבטיחות את הסיקור הנכון. והבריטים, שהפטריוטיות היא חלק בלתי נפרד מן הדי.אן.איי הטבלואידי שלהם, אימצו אותה בחדווה.
זה היה רק צירוף מקרים שדווקא אתמול (15.2.10), ממש בשעה שהכתבים מן השטח היללו את אחיהם גיבורי התהילה, זכה צוות כתבים של יומון הצבא האמריקני
"סטארס אנד סטרייפס" בפרס יוקרתי לעיתונות.
פרס פולק אינו מפורסם כמו הפוליצר, אבל הוא בהחלט נחשב. הוא לא הוענק להם על סיקור הירואי מהחזית, אלא דווקא על כך שחשפו כיצד משרד ההגנה האמריקני מנסה להבטיח את הדיווחים החיובים הללו.
על-פי סדרת הכתבות שפירסם העיתון, מתברר שהפנטגון שכר את שירותיה של חברת יחסי-הציבור הוושינגטונית
רנדון-גרופ כדי שתכין פרופילים של הכתבים המיועדים להצטרף לכוחות באפגניסטן. היחצנים התבקשו לבצע עבודת ארכיון, שבמסגרתה ייבדקו כתבות של אותם כתבים בעבר, ועל-פי הממצאים יסווג כל אחד מהם כ"חיובי", "שלילי" או "ניטרלי". הכל לפי הדרך שבה סיקר בעבר את הצבא ואת המלחמה. הממצאים הללו נועדו לשמש את אנשי הפנטגון בעת קבלת ההחלטה אם לשגר את הכתב למלחמה, או לדחות את בקשתו בתירוץ כלשהו.
הטקטיקה הזו, שנחשפה באוגוסט האחרון, נועדה להעניק לפנטגון רשת ביטחון נוספת בכל הקשור לאופי הסיקור. חודשים אחדים אחר-כך, בעת שימוע בסנאט, הבטיח דגלס וילסון, שמונה לעוזר שר ההגנה לענייני קשרי ציבור ועיתונות, כי משרדו יבטיח שכתבים יוכלו לצאת לשטח בלי קשר לתיוגם כתומכים או כמבקרים. עוד קודם לכן, בעקבות חשיפת "סטארס אנד סטרייפס", בוטל ההסכם עם חברת יחסי-הציבור.
ה"סטארס אנד סטרייפס", החשיפה והפרס, הם סיפור מעניין בפני עצמו: המו"ל של העיתון שהביך את הפנטגון הוא משרד ההגנה האמריקני, אבל עורכי העיתון וכתביו, ובהם גם אנשי צבא, נהנים מחופש מערכתי מלא, בניגוד לעובדי תחנות הרדיו והטלוויזיה הצבאיות, הכפופים למערכת התקשורת הצבאי.
חזרה לאפגניסטן. כמו תמיד, לקריאת הקרב התקשורתית "שקט, יורים" - כשם המאמר שבו תבע עמירם ניר ז"ל מהעיתונאים ביוני 1982 לנצור את אש הביקורת כל עוד כוחותינו נלחמים בלבנון - יש חיי מדף קצרים. כשההסתערות המרשימה הופכת לקרב התשה, מספר הנפגעים גדל ואזרחים נהרגים - דועכת תרועת החצוצרות.
זה כבר התחיל בסיבוב הנוכחי באפגניסטן. הנה, הטיל שהרג 12 אזרחים אפגנים. קודם הוגדר כטיל שהחטיא את מטרתו. עכשיו צצה גרסה חדשה, שהוא כוון בדיוק למקום שבו נחת. מלחמת גרסאות לעולם אינה משפרת את תדמיתו של צבא. מפקד הכוחות, הגנרל האמריקני סטנלי מקריסטול, כבר התנצל וטרח להלל בפני המצלמות את אומץ לבם של החיילים האפגנים ואת כושר הלחימה שלהם. אבל ה-BBC, כמו ארגוני תקשורת אחרים, דיווח אמש על כך שמספר המטענים המאולתרים שפיזר הטליבאן גבוה ממה שהעריכו תחילה, והוא מאט את קצב ההתקדמות.
אפילו אם הכתבים בחאקי נצמדים למתווה הטקטי וממשיכים לחוש את הלמות לב הגיבורים, הפרשנים מבית מזכירים לצרכני התקשורת את המציאות המורכבת של אפגניסטן, ואת ההערכה שהמלחמה הזו עלולה להיות הווייטנם והעירק של
ברק אובמה. אפילו הידיעה על לכידתו בפקיסטן של בכיר הטליבאן, מולה עבד אל-ראני ברדר, אינה מבשרת את הצלחת המבצע. לא רק היסטוריית התבוסות של הבריטים והסובייטים באפגניסטן מטילה צל על סיכויי הניצחון, אלא גם הספק בדבר יכולתו של הנשיא, חמיד קארזי, לשלוט באזורים שייכבשו.
בינתיים גם הטליבאן מצטרף למלחמת התקשורת. בקבול קיבלו כתבים זרים הזמנה בדוא"ל מ"האמירת האיסלאמית של אפגניסטן", שמה הרשמי של המדינה בשנות שלטון הטליבאן, מ-1996 עד 2001, להצטרף לאנשי התנועה "כדי לראות במו עיניהם" מי שולט בשטח. אולי גם הם מחפשים כתבים מוטמעים שיציגו את האמת. שלהם, כמובן.
עוד בנושא: