כיצד אין - ואת מי כן - ממנים למפכ"ל המשטרה

לאחרונה דווח בכלי התקשורת כי השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ, החל בסדרה של התייעצויות לבחירת המועמד לתפקיד המפקח הכללי השבעה-עשר של משטרת-ישראל. המפכ"ל הנוכחי, רב-ניצב דודי כהן, נכנס לתפקידו בחודש מאי 2007, אחרי שקודמו, משה קארדי, אולץ לסיים את תפקידו בטרם עת, בגלל דוח ועדת זיילר (ועדת הבדיקה לבחינת מערכת אכיפת החוק בפרשת פריניאן והשוטר צחי בן-אור ז"ל). בתקשורת התפרסמו שמותיהם של כמה מועמדים למשרה הנכספת בעיני רבים. אחד מהם, כבר פרש מהשרות לפני שנים אחדות ופנה לעולם העסקי. בסופו של דבר תיפול ההחלטה. ניתן להניח כי המחזה הלא יאומן שהפיק, ביים וביצע צחי הנגבי, עת כיהן כשר לבט"פ, בעת שהודיע על מועמדתו של משה קארדי למפכ"לות, לא ישנה. כזכור, המפכ"ל שלמה אהרונישקי, עמד לסיים את תפקידו ובבורסת השמות "רצו" ארבעה ניצבים "פינליסטים": יצחק אהרונוביץ בעצמו, שהיה אז סגן המפכ"ל, וחווה על בשרו את "הזובור" שנעשה לו ולעמיתיו; יוסי סדבון, שהיה מפקד מחוז ת"א, יעקב בורובסקי, שהיה מפקד המחוז הצפוני; ומיקי לוי, שהיה אז מפקד מחוז ירושלים, והיום נחשב למועמד "חזק" למשרה הרמה. כאשר כינס צחי הנגבי את הניצבים להודיע להם במי בחר כמפכ"ל, הם לא שיערו לעצמם באיזו הצגה הם עומדים לצפות ולהשתתף, בעל כורחם. קארדי, שכבר ידע שהוא אשר חיפש את האתונות ומצא את המלוכה, ישב בחדר הישיבות, שליד לשכת השר, ולא הוציא הגה מפיו. ארבעת המועמדים נכנסו בזה אחר זה לחדרו של הנגבי. כל אחד מהם שמע שהוא לא יהיה המפכ"ל הבא, וכי הוא מתבקש להיכנס לחדר הישיבות ולא לומר דבר לחבריו, עד שצחי הנגבי יודיע על החלטתו. מראה פניהם בצאתם מלשכת השר הסגיר את העובדה שאיש מהם איננו המפכ"ל הבא, אך מי הוא כן? ככל הידוע האחרון שנכנס לחדרו של השר היה המפכ"ל אהרונישקי. הוא היחיד ששמע מהשר הנגבי כי קראדי הוא זה העומד להחליפו. מיד אחר כך נכנס הנגבי לחדר הישיבות. אז הבינו חדי העין מבין הניצבים, כי סדר שמותיהם שהונח על שולחן הישיבות לא היה מקרי. הכיסא שליד השר היה שמור לקארדי, שישב עליו כמי שכפאו שד. ארבעת אלו שכבר ידעו, כל אחד בנפרד, שכבר אינם מועמדים, התיישבו חיוורים כמומיות, והכול מצפים להכרזת השר שבאה מיד: קראדי הוא המפכ"ל הבא. בדרך כלל, במעמד בו מודיע השר על החלטתו בדבר מינויו של המפכ"ל לניצבים, פורצים הם, חברי סגל הפיקוד הבכיר, במחיאות כפיים ומברכים את המועמד. כאן השתררה דממת-מוות. מומיות וצופים בתיאטרון אבסורד אינם מוחאים כפיים בדרך כלל. סביר להניח כי השר אהרונוביץ, שחווה על בשרו את הפיאסקו הזה, ידאג לקיים את ההליך בדרך ראויה, מכובדת וממלכתית. אך השאלה היסודית אינה מי יהיה המפכ"ל, אלא איזו בשורה יביא איתו. המפכ"ל המיועד ייכנס ללשכתו, בקומה החמישית במטה-הארצי, כשהמשטרה נמצאת במצב בכי רע. המשרד לביטחון הפנים פרסם הערכות על הנזקים הכלכליים של הפשיעה בישראל, לפיהן בין השנים 2001 - 2008 עמדו נזקי הפשיעה על כ-121 מיליארד ש"ח. זהו סכום המתחיל להתקרב לתקציב השנתי של מדינת ישראל בשנים האחרונות. סקרים שקיים המשרד לביטחון הפנים על הערכת תפקוד המשטרה, בקרב הציבור בארץ, סיפקו ממצאים מטרידים. כך לדוגמה בסקר משנת 2007, ציינו רק 38% מהנשאלים כי המשטרה ממלאת את תפקידה בצורה מוצלחת, או מוצלחת מאד. ואמנם, כל אזרח ואזרחית במדינה מכיר מקרוב וחש היטב את נזקי הפשיעה, ואת הפחד מפניה. תשלומי הפרמיות המשולמים עבור ביטוח לרכב ולבית הולכים וגדלים, אמצעי המיגון המותקנים בבתים הפרטיים ובבתי העסק, הטלפונים הסלולאריים הניתנים על-ידי ההורים לילדיהם, על-מנת שיכולו לוודא בכל רגע נתון ששלום להם, נעילת דלתות המכונית מבפנים וסגירת החלונות, בעת נסיעה, בעיקר בלילות, מחשש לתקיפה או גניבה; מוכרים היטב לכל אחד ואחת. חלק מהאזרחים כבר מקבלים המצב כנתון המובן מאליו. שוטרים במדים, בסיור רגלי, אינם נראים ברחובות. בארגון המורכב מארבעה רבדים היררכיים, יש שפע של מטות ומשרות משרדיות. הנטל המבצעי נופל על כתפי פלח צר של שוטרים וקצינים, העובדים מסביב לשעון ובתנאים קשים, כאשר כל שני וחמישי הם נדרשים לתגבור, לעבודה "שלדית" (משמרת רצופה בת 12 שעות עבודה), לויתור על אחד מימי המנוחה שלהם וכיוצא באלה גורמים, אידיאליים לשחיקה, לירידה בשביעות הרצון, ולמוטיבציה נמוכה. אם כן, איזו בשורה אמור להביא המפכ"ל החדש? האם על הציבור בישראל לקבל "עוד מאותו הדבר" More of the same))? האם שוב יחזור על משחקי פירוק והרכבה של אגפים ויחידות, כשבסופו של דבר אף לא שוטר אחד נוסף ייראה בסיור רגלי לילי בטבורה של עיר? כמה פעמים אפשר להרכיב ולפרק את המודיעין מהחקירות, להקים אגף חדש ולפרקו כמעט בתוך שנה, להקים יחידה מבצעית, לפרקה ולהרכיבה מחדש? מה רבותא בכל אלו?! למען האמת, לפני כעשר שנים נעשה ניסיון, פורץ גדר, לצמצם את המטות על-ידי ביטול דרג אחד מתוך הארבעה - דרג המרחב. התוכנית נקראה "שיטוח" והיא נעשתה במחוז ת"א. למרות שהכול הסכימו כי ביטול המרחבים הינו צעד מתבקש מאליו, נכשל השיטוח כישלון חרוץ. לטעמי, הוכשלה התוכנית על-ידי דרג ביניים של קצינים, אשר נפגעו במעמדם הארגוני, כתוצאה מהשיטוח; אך היא גם נכשלה בגלל העדר מנהיגות "צ'רצ'יליאנית", שתתגבר על ההתנגדויות הפנימיות, ותוביל את המהלך הראוי עד תומו. למותר לציין כי הרטוריקה להצדקת איוד תוכנית "השיטוח", כללה טיעונים על "מוטת שליטה" ו"שירות לציבור"; אלא שהמציאות במדינות אחרות מושכת את השטיח מתחתם. הפיתרון האמיתי הוא ברפורמה מרחיקת לכת, בדמותה של משטרה עירונית. ריכוז כל הכוחות והגורמים הפועלים בקהילה, ומיקוד האחריות על ראש הרשות המקומית, הם המתכון להפעלה יעילה של משטרה בחברה דמוקרטית. מבנה כזה אינו מבטל מסגרות ארציות מסוימות, או אף יחידות מחוזיות אחדות; ואין בקיום משטרה עירונית כדי להציב את ראש הרשות המקומית כ"פאודל" העושה בתוך שלו. אולם רק הוא, הקשוב לתושביו ועומד לבחירתם, יוכל להפעיל בסינרגיה את מערך האכיפה, יחד עם המעטפת החברתית התומכת בה, ביעילות, ובאיחוד כוחות. כלום יכול מאן דהו מירושלים להתפנות לבעיה בשכונה מסוימת בעיר כלשהי? האם אליו רצים התושבים במצוקתם? לא ולא, לראש הרשות הם פונים. במדינות דמוקרטיות רבות קיימים מודלים של משטרה עירונית, המתפקדים ומצליחים; תוך העסקת מעט קצינים במפקדות, והפעלת הרבה שוטרים ברחובות, במבנה פירמידאלי הגיוני. אצלנו, דומה, כי הפירמידה התהפכה. מעט שוטרים ברחובות, ויותר מדי במשרדים. ראש הרשות, הכתובת המובנת מאליה לכל מכאוב של האזרח, חסר כמעט כל סמכות ואחריות פורמאלית, לעניין תחושת הביטחון של האזרח. איננו יודעים מי יהיה המפכ"ל הבא, אך ברור לנו מה מצופה ממנו.