חשיבות הישארותו של השידור הציבורי

בימים האחרונים אנו עדים לעיצומים כבדים של טכנאי קול ישראל, המשבשים את השידורים ברשתות הרדיו ובערוץ הראשון של הטלוויזיה. אינני יודע אם מתקיימות שיחות על-מנת לסיים עיצומים אלו, אך עצם העובדה שהעניין אינו מדווח ומסוקר - מדיר שינה מעיניי. דבר זה מתווסף לכך ששידורי הערוץ הראשון מסתיימים בשעה 23:00 בלילה, וזאת מבלי שמשודר הלופ הלילי עקב עיצומי הטכנאים. מאז הקמתו במאי 1968, נחשב הערוץ הראשון כמדורת שבט המאחדת את הצופים אל המקלט. רשתות קול ישראל עדיין נותנות "פייט" למול הרשת הצבאית גלי-צה"ל והרדיו האזורי, אך הערוץ הראשון נמס לאיטו כמו חמאה מרוחה. גם בניין רשות השידור נראה מיושן ומוזנח. הוא לא שופץ לאחרונה ונראה כמט ליפול. גסיסת המערכות בימים אלו מגיע השידור הציבורי לרגע קריטי בחייו. ורצוי שמישהו יחליט לאן הולכים: האם מצילים את הספינה, או שנותנים לה לשקוע ומקימים אלטרנטיבה חינוכית? סימן שאלה מתקיים לגבי עתידם של 1,900 עובדים אשר בעבר קבעו את סדר-היום במדינה. כולם מחכים לאותה רפורמה אשר אמורה לגרום לכך ש-700 עובדים יילכו הביתה בתוך שלוש שנים. עלות הרפורמה הינה 900 מיליון שקל, כאשר 630 מיליון יילכו כדמי פרישה לעובדים, והיתר לשיקום הערוץ. הקרב מול הטכנאים היחס לטכנאים נע בין הערכה רבה לתיעוב חסר מעצורים. כלומר, הם נתפסים הן כנצלנים המתעניינים בעצמם ולא תורמים כלל להשבחת הערוץ מחד-גיסא, והן כחלק חיוני מתפקוד הערוץ מאידך-גיסא. הטכנאים טוענים כי הנהלת רשות השידור מנסה לפרק אותם על-ידי קיצוץ חד ומתמשך בשכר. ולכן הם נוקטים עיצומים שבעטיים אולימפיאדת החורף משודרת בערוצים בתשלום, לא משודר לופ הלילה עם סיום השידורים בערוץ הראשון, ולא ניתן לקיים ראיונות טלפוניים ולשדר כתבות במשדרי האקטואליה ברשת ב'. סיבות לגירעון בו נמצאת הרשות גירעון רשות השידור עומד כיום על מאה מיליון שקל. וכולם נאלצים לקצץ כדי לעמוד בתנאי הרפורמה המוצעת. יש כאלו הרואים בכך מאבק בין פקידי האוצר למרדכי שקלאר בשיתוף עובדי הרשות המגובים על-ידי ההסתדרות. הדוגמה הטובה לכך, הינה קריסת מחלקת התעודה המשמשת כגאווה לאנשי הערוץ. בשנת 2007 דורג מנהל מחלקת התעודה בערוץ וזוכה פרס סוקולוב לשנת 2006, איתי לנדסברג, במקום ה-29 בדירוג 100 האנשים המשפיעים, וכן זכה לביקורות מפרגנות על העבודה שהוא עושה בתוכניות הדגל "מבט שני" ו"הסיפור האמיתי". עיקר התהילה של הערוץ, במיוחד בימי זיכרון, הם סרטי התעודה, שהינם המובילים בארץ ומתחרים בכבוד עם יס-דוקו וערוץ 8 בכבלים. גם מחלקת התוכניות גוססת לאיטה. בשנת 2004 תקציבה עמד על 60 מיליון שקל. כיום, עומד התקציב על 10 מיליון. חשוב להבין, סרט דוקומנטרי המשודר בערוץ חייב לעבור שישה שלבים: סינון, לקטורים, התקשרויות, משא-ומתן, חתימת חוזה ואישור תקציב בסך 250 מיליון שקל. זה לא סוד שהרבה קבוצות היו רוצות לראות את רשות השידור נעלמת מחיינו מסיבות שונות. אך חשוב לזכור, שגם שכר הבסיס של ראשי המחלקות הינו מעליב. תקציבי הטאלנט ההערכה היא, שברשות ישנם 130 עובדים המוגדרים כ"טאלנטים". החוזה האישי של העובדים נע בין 25 ל-35 מיליון שקל ברוטו. כמובן שמגישי מבט, ינון מגל ומירב מילר, מרווחים יותר. אליהם מצטרפים טכנאי הטלוויזיה, שלמרות שהשכר הבסיסי שלהם נמוך, הם הצליחו, בעזרת ראשי ועדים חזקים והיכולת לסגור את השאלטר, לסכום גבוה המוערך ב-140 מיליון שקל לשנה. למרות שרשות השידור נחשבת כגוף בזבזני ומושמץ, היא חשובה מאוד בעידן הרב-ערוצי. למרות שרבים צופים ב"האח -הגדול", ישנן עדיין אוכלוסיות, ביניהן כותב המאמר, המעוניינים לצרוך ידע ותרבות בעזרת תוכניות תעודה כ"מבט שני" ו"הסיפור האמיתי", תוכנית התחקירים "60 דקות", סדרות כ"חוק וסדר" וכן סדרת המופת החדשה "מי אתה חושב שאתה", שעוזרת לנו להכיר לעומק שישה סלבריטאים מובחרים. כמו בצבא, צריך להחליט מה הם סדרי הכוחות ולפי זה לבנות את התקציב. כך יימנעו בזבוזים רבים.