תערוכת הזכוכית, המוצגת בימים אלו בגלריית ליטבק בתל אביב, מספרת את סיפור התפתחותה המרתק של האמנות השקופה. תצוגה חסרת תקדים זו, הכוללת את יצירותיהם של 26 אמני הזכוכית הגדולים בעולם, משקפת את ההשפעות, הסגנונות והאמירות שעצבו את אמנות הזכוכית העכשיווית.
מה היו ההתפתחויות המשמעותיות ביותר באמנות זכוכית הסטודיו והאמנות העכשיווית במאה ה-21 ולאן מועדות פניה. המסע בין היצירות מעיד על העבר ומטרים את העתיד לבוא.
השורשים של זכוכית-הסטודיו העכשיווית נעוצים בעבודתו של אמן אר-נובו צרפתי - אמיל גאלה, שיצירותיו המפעימות, בסוף המאה ה-19, השפיעו עמוקות על ייצור הזכוכית בתקופתו. אלא שעם עליית העיצוב התעשייתי וחגיגת הפונקציונליזם - מלאכת המחשבת בזכוכית נדחקה הצדה לטובת ייצור סדרתי במפעלים, שהעסיקו מעצבים מקצועיים.
במרס 1962, כאשר אמן הזכוכית הרווי ליטלטון ארגן סדנה לטכניקות של זכוכית חמה, לא עלה בדעתו שהוא מניח את היסודות לתנועת זכוכית-הסטודיו האמריקנית. השמועה שאמנים יכולים להתקין כבשנים ניידים בסדנאותיהם ולצור צורות בזכוכית, ללא תלות במפעלים לייצור סדרתי, פשטה כשריפה בשדה קוצים.
החליפין בין אמני זכוכית אמריקנים לאירופים, שראשיתם בשנות ה-60, היו לקלחת רוחשת בעשור הבא. אך בניגוד לאופוריה ששרתה על זכוכית-הסטודיו בשנות ה-70, בשנות ה-80 איבדה התנועה מאופייה המיסיונרי.
זכוכית-סטודיו
המונח "זכוכית-סטודיו" הורה לא רק על ניפוח זכוכית בכבשן - תהליך שאינו מאפשר שליטה מלאה - אלא גם על טכניקות נוספות של זכוכית חמה כמו: fusing (התכה), slumping (הפלה), יציקה ו-pâte de verre (עיסת זכוכית), לעתים בשילוב עם טכניקות קרות: כמו חיתוך, חריטה, התזת חול וצביעה.
האמנים ואצלב ציגלר וסטניסלב ליבנסקי מצ'כוסלובקיה יצרו שני זרמים סגנוניים, בעלי השפעה מכוננת על יותר מדור אחד של אמני זכוכית. ציגלר חתך פיסות מוצקות של קריסטל-עופרת וזכוכית אופטית ויצר מהן גופים דמויי מנסרה, שלתוכם החדיר עדשות קמורות או קעורות. בניגוד לו, ליבנסקי הפעיל אפקטים מחושבים של אור, בדיוק רב, על-מנת להסיע פסלים וחפצים מותכים בתבנית אל המימד הרביעי.
אמנות או אומנות?
הופעתה של זכוכית-הסטודיו העלתה לסדר-היום את סוגיית ה"אמנות או אומנות". ליטלטון קידם את הרעיון שניפוח זכוכית חופשי וספונטני בכבשן הוא כשלעצמו מעשה אמנותי. תלמידיו הרבים מפיצים את רעיונותיו ברחבי ארצות הברית ובמערב אירופה, ביניהם דייל צ'יהולי, מייסד בית ספר פילצ'וק לזכוכית בסטנווד שליד סיאטל.
ולדימיר קופצקי, שלרעיונותיו נודעה השפעה רבה, התנגד לתפיסה הרווחת הרואה בזכוכית חומר "יפה", הראוי לציון בזכות האור הקורן ממנו וכוחו האבוקטיבי. קופצקי ביקש "ללכלך" את הזכוכית ו"לכער" אותה - מונחים ששימשו אותו כבר בראשית שנות ה-60 - ובעטיים עבודתו נחשבה כשנויה במחלוקת.
זכוכית כמדיום אמנותי
במהלך שני העשורים האחרונים למאה ה-20, מיקֶה חרוט וריכרד מייטנר קידמו גישות דומות לאלה של קופצקי. מבחינתם זכוכית ניתנת להחלפה עם מדיומים אחרים ואין בעיה לשלבה עם חומרים אחרים. רעיונות חדשים אלה הכו שורש גם בחלקים אחרים של העולם. בישראל מקדמת אותם דפנה קפמן, העומדת בראש המחלקה לזכוכית בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב.
התפתחויות באירופה
ייצור הזכוכית העכשיווי באירופה, ממש כמו בארצות הברית, מתאפיין בריבוי מגמות. האמנים הוותיקים ממלאים עדיין תפקיד חשוב, בעיקר בפיסול, אבל גם נוכחותם של הצעירים יחסית מורגשת מאוד - בעיקר בזכות בחירתם במיצב ובפורמטים גדולים אחרים.
בצפון אירופה - ברטיל ואליין, כיום בן למעלה משבעים, פיתח סגנון אישי מובהק של פיסול בהתכה בתבנית, וליצירתו כבר הוקצה מקום חשוב בתולדות הזכוכית המודרנית. אמנית הזכוכית הגרמניה אן וולף, בת-גילו של ואליין, פנתה אף היא בשנות ה-80 להתכה בתבנית. עבודתה המוקדמת, שבלטה בצבעים עזים ובנפחים מהוקצעים, הושפעה בבירור מליבנסקי ובריכטובה.
פיסול זכוכית בהתכה בתבנית ובחיתוך נולד בצ'כוסלובקיה. עם זאת, התבוננות בעבודתם של זוג האמנים סטפן פאלה וזורה פאלובה מעידה שאמנות הזכוכית במדינות הבנות, צ'כיה וסלובקיה, השתנתה באורח ניכר. פאלה ופאלובה שייכים לדור-הביניים של אמני הזכוכית. כמו ואצלב ציגלר, שלימד את שניהם בברטיסלבה, הם מבקשים להחיות את החומר באמצעות כושרו להחזיר אור. פאלה עושה זאת בהעמדת ניגודים בין זכוכית חסרת צבע לבין זכוכית צבועה בגוונים עזים, בין זכוכית חתוכה בלא מתום לבין "קריעות" בלתי סדירות, בין צורות גיאומטריות לצורות שבורות.
שחרור מכבלי המסורת
ולאן מועדים פני האמנים הצעירים יותר בשדה זכוכית-הסטודיו האירופית, האם הם הטמיעו את הסגנונות השונים של מוריהם בטרם פיתחו מודלים מובחנים משל עצמם?
הדני סטפן דאם, החולק סטודיו בהנדרופ, ליד אבלטופט, עם האמן מיכה קרלסבונד, מיוצג בתערוכה זו בשני מיצבי קיר - מצגת מאובנים וקבוצה ימית 9 - ואסמבלאז' בשם מצגת זנים, שנוצרו כולם בשילוב טכניקות. יוליוס ויילנד הוא הצעיר מבין האמנים המציגים בתערוכה. להכנת הפסלים והאובייקטים שלו הוא משתמש בצינוריות זכוכית מייצור מכני, הנראות כמחטי אור בקצות הפסלים. המשחק של חומר והבזקי אור יוצר היפוך - כך שבמקום לסמן את העולם התעשייתי, הצינוריות מזכירות אגמים בנוף וצמיחה טבעית.
כיום, המגמה המסתמנת בבהירות משני צדי האוקיינוס היא הסירוב לייחס לחומר ערכים טבועים. הדרך לעמדה זו עוברת לא פעם בשלילה מכוונת של תכונות הזכוכית, הנתפסת כאמצעי יעיל להביא לשחרור מכבלי המסורת.