אחרי שמורידים את כל המסיכות ממגילת אסתר, אחרי שנחים מן המשתאות, מתככי החצר, משעבוד המלכות כולה לתהליך הזוי של בחירת היפה בכל הנשים היפות תחת ושתי המורדת, נשארת בידינו עדות מפתיעה על משמעותה של האנטישמיות הקלאסית ועל כוח ההישרדות וההסתגלות שלה דרך ההיסטוריה המתחדשת ללא לאות.
איננו יודעים הרבה לא על מרדכי ולא על אסתר, אבל מן המעט הידוע מצטיירת תמונה מוכרת למדי. הם יהודים, אבותיהם נודעים עדיין בשמות העבריים, יאיר, קיש, אביחיל, אך הם עצמם כבר נושאים שמות המסווים אותם כביכול בתוך החברה בה נקלטו אחרי שהוגלו שם.
מרדכי, הוא מרודך באשורית, ואסתר, היא כוכב גם בפרסית וגם ביוונית כפי שכל אסטרולוג או אסטרונום או סטאר הוליוודי יודע עד לעצם היום הזה. ייתכן כי הם נמנו עם הרבים שניסו לברוח מגורלם היהודי, אך על-פי חוקי הסיפורים הקלאסיים לא היה להם סיכוי. להמן עצמו, שר בעל נגישות לכל מאגרי המידע, לא היה מושג כי מרדכי יהודי. הוא לא יכול היה להעלות על הדעת כי אדם שהמוביליות החברתית הפרטית שלו הוליכה אותו עד לחצר המלכות, ואפשרה לו אפילו לתפור את המכרז המלכותי בעבור בת דודו, יכול להיות יהודי. רק אחרי שנוצר קונפליקט אישי קשה בינו לבין מי שקרא בעליל תיגר על בכורתו,
הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי [אסתר, ג', ה'], אמרו לו מרגליו כי מרדכי הוא מזרע היהודים.
ייתכן מאוד כי מרדכי וגם אסתר שמרו בחייהם הפרטיים והמוצנעים על מאפייני יהדותם, וקיימו מה שנודע לימים כעיקרון "הייה יהודי בביתך ואדם בצאתך", אולם שמירה זאת לא יכולה הייתה להיות מהודקת עד למאוד, כי לו הייתה - לא היה מרדכי ולא הייתה אסתר חותרים יחדיו להתחתן בבית המלך אחשוורוש. חכמינו זכרונם לברכה הציעו מענה לשאלה המטרידה המלווה את הזיווג הפרובלמאטי הזה, אולם ייתכן כי הסיבה ששם האלוהים אינו מוזכר במגילה נובע מן ההסתייגות של הכתובים מן השאיפה של יהודי באשר הוא יהודי להגיע למלכות כמעט בכל מחיר.
בין כך ובין כך, המן הנפגע, שכנראה לא הייתה לו מספיק עוצמה שלטונית כדי להיפרע ממרדכי לבדו, מבין כי הדרך לסילוק מרדכי עוברת דרך סילוק עם מרדכי. הוא הקדים בכך את תולדות האנטישמיות. הנה ריכרד וגנר כותב ב-1894 משא נגד היהודים במוזיקה וקובע שם, בין היתר, כי רוטשילד לא שאף להיות מלך היהודים, אלא בחוכמתו הבין כי מוטב לו להיות יהודי המלך. כיהודי של המלך, הוא היה מוגן. כמלך היהודים הוא לא יכול היה לשרוד. מרדכי היה כנראה אחד מיהודי המלך והוא היה מוגן. פיתחו כלפיו תלות. היו צריכים אותו. את כישרונותיו הפיננסיים. המן, הציע בנדיבותו לפרנס את הקופה של המלך
וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ [שם, ג', ט'], כלומר יותר ממה שמרדכי היה מסוגל לשקול. מרדכי היה למיותר.
האנטישמיות אינה מחפשת את היהודי הבודד. סילוקו מן הזירה אינה מועילה כלום. כשם שעשיו ביזה את הבכורה ומכר אותה לאחיו יעקב בנזיד עדשים, כן אומר הכתוב על המן הנפגע המחפש לנקום ביריבו מרדכי:
"וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי" [שם, ג', ו']. כל יהודי הוא עם, אך כשם שאי-אפשר לייבש את הים בכפית - אי-אפשר להיפרע מן העם היהודי. יש להשמיד את כולו. מתי? אין לכך חשיבות, כשם שאין לך סיבה. מה שיקבע הפור, הגורל, מתאים לא פחות מכל יום אחר...
המן אינו עותר למלך בתלונה על מרדכי. הפגישה בה הוא קונה לעצמו את הרישיון
"לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד ... וּשְׁלָלָם לָבוֹז" [שם, ג', י"ג], אינה מזכירה אפילו את מרדכי. היא עוסקת בדמוניזציה של העם היהודי על-פי דפוס שיהיה מאבני הדרך של תולדות האנטישמיות.
"יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" [שם, ג', ח']. זהו כל הסיפור. זאת איננה אנטישמיות דתית מיסוד השנאה שהפיצו הכנסייה והאינקוויזיציה. זאת השנאה של פרשת דרייפוס. של הפרוטוקולים של זקני ציון.
החוקר בריאן קלוג מאוקספורד קובע כי האנטישמיות הקלאסית היא פנטזיה שחרתה עצמה במוחו של האירופי על היהודי כיהודי. על-פי הפנטזיה הזאת, שאינה צריכה להוכחה, היהודי אינו יכול להיטמע בסביבתו, לא בשל חוקיו ומנהגיו אלא בשל אופיו המולד. וגנר אומר על כך כי הדבר מוכח מעצם העובדה כי כל בן תרבות חש תחושה פיזית של דחייה מול היהודי. על-פי הפנטזיה, היהודים הם יהירים, חורשי סוד, נאמנים רק לעצמם, אורבים מתוך החברה על החברה בה הם חיים. יש להם עוצמה מאגית או מיסטית והיד הנעלמה שלהם חולשת על הבנקים ועל התקשורת, ואם הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים החבויים שלהם - הם לא יהססו לגרור ממשלות למלחמות, ובלבד שיוכלו להפיק מכך תועלת.
על-פי כל היגיון, הדברים מופרכים. אבל אחשוורוש נשבה בקסם הפנטזיה ומאז מה ש
נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ [שם, ג', י"ב] שריר עוד וקיים...