"יודע צדיק נפש בהמתו" – השמאל את נפש בהמתו לא יידע. רואים את הקיצוניים, הגזענים, האנטישמים, הפשיסטים, החומייניסטים – בכל מקום אחר בעולם, בעבר ובהווה – אך לא מעיזים לראות אותם בתוכנו. אלא שהם פה, שולטים על המדיניות ועל גורל המדינה, לא רק על תגובות ה"טוקבק" בעיתונים האלקטרוניים. אלה הם בני דמותו הרוחנית של האספסוף הלאומני-דתי-שבטי חסר המעצורים המוסריים בכל מקום אחר בעולם: בטהרן, בעזה, בקישינב של ראשית המאה ה-20, או בירושלים של ימי המרד ברומאים. רבני המתנחלים יכולים להסתכל בראי ולראות את פניו של השייח נסראללה. ממלאים אותם ביטחון מוחלט בצדקתם, רצחנות כלפי הצד השני, שנאה ופחד, בוז ותוקפנות, והם חלולים מכל רגש אנושי כלפי מי שאינו שועט בעדר שלהם, בין אם הוא "הערבים" או "הסמולנים".
אחרי מחקר של 20 שנים אני יכול לגלות לכם את צפוני נפשו של אדם כמו "מורה נבוכים", האורב כאן בנבכי ה"טוקבקים" כדי להגן על עם ישראל מפני ה"סמול". שאלת המחקר שהנחתה אותי הייתה: "איך אנשים נורמליים יכולים להאמין בדברים האבסורדיים והמטורפים ביותר, ולבצע את מעשי ההרס וההרג והפשעים הנוראים ביותר נגד אנשים אחרים במצפון שקט – מבלי שיבואו לידי סתירה ("דיסוננס קוגניטיבי") עם הערכים האנושיים העליונים שלהם-עצמם: להיות טובים ולא רעים, צודקים ולא אשמים, רואים את המציאות ולא טועים".
איך? – על מפת-המושגים שבראשם, המייצגת בעיניהם את מציאות הסכסוך, יש
תחומי עיוורון המכסים על השטחים הקריטיים. הראש הקנאי עובד על דלק הדה-הומניזציה: אין בעולמם בני אדם, אלא שני גושים מנוגדים קוטבית, "אנחנו" ו"הם". אנחנו לא-אנושיים כמלאכים, והם לא-אנושיים כבני שטן. התוצאה היא עולם-מושגים מקובע, שבו זירת הסכסוך והחיים נראית כ"
אנחנו טובים וצודקים תמיד – הם רעים ואשמים תמיד". כל גירוי מן המציאות שאינו תואם את תמונת העולם הפנטאסטית הזאת - לא מגיע למודעות, אלא מתכסה בתחום-עיוורון. בלי קשר למה שקורה במציאות, המוח הקנאי חייב להגיע למסקנה שגם במקרה זה אנחנו היינו בסדר והם אשמים.
להתווכח עם קנאי זה כמו להתווכח עם מחשב מתוכנת היטב, שהנתונים היסודיים להבנת המציאות חסרים בו. התוצאה ידועה מראש: היא תבוא על-פי אחד מדפוסי הביטוי הפנטיים האוניברסליים. למשל, כדי שכל המבנה הרוחני שלהם לא יתמוטט כבניין קלפים, הם חייבים לעצמם הסבר לכך שיש בתוכנו אנשים שאינם קנאים כמוהם.
בכל אומה ולשון יש הגדרות לאנשים בעלי תפיסה אנושית: Bleeding Hearts, Niggerlovers, ואצלנו "יפי-נפש", ולאחרונה גם "סמולנים". כל מה שנאמר עליהם כלול בשלושה דפוסים המסבירים, מבחינתם, איך קורה שיהודים טובים כמו "התקשורת הסמולנית", "הפרופסורים הסמולנים", אתם או אני, הופכים להיות אויבים: 1. הם "יפי נפש", תמימים, לא מכירים את הערבים, חולניים-לוקים בשנאה עצמית. 2. הם צבועים, "זאבים בעור של כבש". 3. הם בוגדים, גייס חמישי. תבדקו את כל הטוקבקים העוינים כאן ותראו שאף לא אחד חורג מן הדפוסים האלה.
הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות לאדם כזה, הוא לשאול אותו שאלות פתוחות, נקיות מגינויו ככל האפשר, המכוונות להסב את דעתו למה שבמפת המושגים שלו לא קיים אלא מכוסה בתחום-עיוורון. למשל, "מתי, בפעם האחרונה, נתקלת במישהו פנטי, קנאי קיצוני מדי לדעתך?"; "מתי אתה הרגשת שנעשה מעשה עוול או פשע-מלחמה על-ידי ישראלים נגד ערבים בשטחים, ואיך הגבת? ואם יקרה מקרה כזה – תבחין בו?" – התשובה האמיתית הצפויה היא כמובן "מעולם לא!", כי הצורך להתמודד עם טירוף קנאי בינינו, והצורך לשמור על זכויות האדם של ה"הם" - הם תחומי עיוורון אצל קנאים. אבל, אם מעלים את העובדה הזאת למודעותם, ללא תוקפנות ובלי לנסות להתווכח – אנחנו עושים את הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשותו כדי לסייע להם להשלים את מפת-המציאות שלהם בעובדות אנושיות החסרות בה, קבורות מתחת לתחומי העיוורון.