נגיעתו של החוג לתיאטרון בסמינר הקיבוצים בתרבות היהודית, מביאה אותו למחוזות בהם כמעט לא נגעו תיאטרוני ישראל עד היום. בעבר העלו את "מזריץ'", סיפורם המופלא של עשרה שהתחבאו בעליית הגג מעל למפקדת הגסטפו בעיר מזריץ'; וכן סיפור שהתרחש בעת חורבן בית שני, ועוד הצלחות רבות.
כעת מעלה הסמינר הצגה שהיא צירוף של שלושה מחזות קצרים. הראשון מבוסס על אגדה הונגרית עתיקה, שאנדרסן כתב לפיה את "נעלים אדומות". השני, "היצור" מאת שלום עליכם - שהועלה לא מכבר כחלק מהצגת האנסמבל בהרצליה, והשלישי "חרותה", שני סיפורים תלמודיים.
בשלושת הסיפורים משולבות כמה מדיות - שירה, מחול ומשחק. ב"נעליים אדומות", שהוא המוצלח מכולם, רגע הפתיחה יפה כתמונה, שחבל שמיד התמונה נכנסת לתנועה. מיטל פרץ מרנינה בקטעי הריקוד ובהבעות פניה ובמה שהיא מקרינה לצופים. אייל צ'ובן עושה יפה את תפקידו כפוי הטובה של הרכב של האישה (אורטל מור), אך מרשים מכולם הוא יהונתן מגון בתפקיד השטן. הוא כה סימפטי, שקשה לייחס לו תכונות שליליות. כן מרשימה יסמין רז בתור הרוח. הפקה מאד מעניינת ומרתקת.
הצגת "היצור" חושפת סיטואציות כואבות בקרב יהדות מזרח אירופה, כשנערה בוגרת אך מפגרת (צליל חן זקס הנאה והחביבה), נדחית על-ידי החברה ומשפחתה, וחיה בהשפלה, כשמתייחסים אליה ומכנים אותה "היצור". באנסמבל הרצליה עשתה נעמי פרומוביץ' מהתפקיד מעדן של ממש. כאן, הביצוע פחות אקספרסיבי, אך המסר של שלום עליכם, המוכר יותר ככותב הומוריסטן - מגלה את הצד הרציני והכואב שידע בילדותו ובסביבתו.
"חרותה" הוא צירוף של שני סיפורים שביטויים על הבמה מופשט ומאבד את הקשר עם הצופים בשל כך. יתכן ובחירה אחרת בעיבודם לבמה יכולה הייתה להצליח יותר. לסיכום, אם לא מנסים - לא מצליחים, או נכשלים. שיטת בתי הספר למשחק לתת צ'אנס לבוגרים טריים לביים ולעבד מחזות, מאפשרת להם להתנסות בתחומים בהם אין בהם שפע של יוצרים במחוזותינו. ולכן, אולי מהם תבוא הישועה.