על-רקע עתירת השר
אביגדור ליברמן לבג"צ, בעניין טענות על הדלפת מסמכים סודיים מתיק החקירה שבעניינו, עלתה לדיון ציבורי, בפעם המי יודע כמה, סוגיית ההדלפות מרשויות אכיפת החוק.
דומה כי הגיעה השעה להרים את המסך מעל ההדלפות כמסגרת לשיח ציבורי, ולהגדירן במדויק. הידיעות המתפרסמות בתקשורת על עניינים הנדונים בחדרי חקירות, הן רובן ככולן שימוש בתקשורת, מצד כל הצדדים, רשויות וחשודים, לקידום האינטרסים שלהם. קיים שימוש לגיטימי, בדרך כלל מוצהר; אך קיים שימוש בלתי לגיטימי, עד כדי המתקרב לגבול שבין האסור והמותר.
רשויות לאכיפת החוק עושות שימוש לגיטימי ומוצהר בתקשורת, במקרים ברורים ומובנים, כמו פנייה לציבור לסייע באיכון נעדר, או זיהוי רכוש גנוב שהגיע למשטרה, או מסירת מידע שיסייע לאתר עבריין מסוכן, או להזהירו מפניו, או לעודד נפגעי עבירה ועדי ראייה למסור הודעות וכיוצא באלה. שימוש אחר שעושות הרשויות, לגיטימי לחלוטין, אך לדעתי מועט ומאוחר מדי, הוא עידכון הציבור בחקירות בכלל, ונגד אנשי ציבור בפרט.
מול זכותו של הציבור לדעת על חקירות אלו, עומדת חובה מפורשת מצד הרשות, למסור את המידע המלא לציבור, ובמיידיות ככל הניתן. ככלות הכול אין להן לרשויות ולא כלום משל עצמן. כל מה שיש להן, ובכלל זה המידע, שייך לציבור - וחובתן להעמידו לרשות הציבור, אלא אם התקיימו תנאים מוגדרים האוסרים זאת.
עם זאת, לא פעם עושים עובדי ציבור שימוש לא לגיטימי בכלי התקשורת. לפעמים לצורך קידום עניינים האישי ולפעמים לצורך קידום החקירה. מקרה אחד הזכור לי היטב נעשה על-ידי תת-ניצב (בדרגתו אז) בנימין זיגל המנוח, כשהיה ראש היחידה הארצית לחקירות עבירות הונאה, בפרשת אהרון אבו חצירה. זיגל, שביקש להניע אדם מסוים לשתף פעולה עם החוקרים, דאג לפרסם של מידע מפוברק, כי יש בידיו מספר עדי מדינה בפרשה הנחקרת. המהלך הצליח ואותו אדם, שזיגל התכוון אליו, "כשהבין" שלא רק שאינו היחיד שישמש כעד מדינה, אלא שעומד הוא בכלל לאחר את הרכבת, הזדרז לקפוץ עליה ונעשה עד מדינה.
גם אלו מעובדי הציבור המשתמשים בתקשורת באורח בלתי לגיטימי, וגם אלו המסתירים, או לא מוסרים מידע שמחובתם למסור לציבור, ובמועד, חוטאים, מועלים בתפקידם וראויים לגינוי.
מן הצד שני, גם חשודים ונאשמים משתמשים בתקשורת לקידום ענייניהם. בחלק מהמקרים השימוש הוא אכן לגיטימי. איש לא ילין נגד אדם הסבור כי שמו הוכתם על לא עוול בכפו, המנסה בכל דרך אפשרית וחוקית להסיר הרבב. אולם בחלק מהמקרים השימוש בתקשורת הוא ציני, בליתי לגיטימי, ולעיתים אך מתקרב לגבול האסור על-פי חוק. חשוד המנסה ליצור דעת קהל חיובית כלפיו, גם במטרה להשפיע על התובע או על השופט לטובתו, משתמש בתקשורת בדרך בלתי לגיטימית, בייחוד ככל שהמידע שמסר כלל חצאי אמיתות, שלא נדבר על שקרים ממש.
אך ישנם שימושים חמורים מכך מצד נחקרים. תחת מסווה של מסירת מידע "תמים" לעיתונאי, על מהלך החקירה, מעביר הנחקר מסרים לנחקרים אחרים. מסרים אלו יכולים להיות מסרים בעלי חיזוקים "חיוביים" ו"שליליים" בנוסח: "לא דיברתי, ואין מי שדיבר", והמסר הוא "גם אתה אל תדבר". או מסרים הנועדים לתאם גרסאות: "בחקירתי הבהרתי כך וכך" והמסר הוא "דע מה לומר ובאיזה גרסא לדבוק". זהו לא רק שימוש בלתי לגיטימי בתקשורת, אלא שיבוש מהלכי חקירה - מבלי להסתכן בהפללה בעבירה חמורה זו.
לא זו אף זו, תמיד יהיה אפשר להאשים את הרשויות בהדלפות. ככלות הכול גם לנחקר מותר ליהנות מקצת נחת כאשר הרשויות מתגוננות. בכלל, רשויות העסוקות יתר על המידה במגננה, עלולות להיות עסוקות פחות מדי בלחימה בפשיעה. השחרת עובדי ציבור כאלו ואחרים יכולה בסוף להשתלם. תמיד יש סיכוי שהחוקר, או התובע, יועבר מתפקידו, או לא יקודם.
אל נשכח כי במסירת המידע, ישיגו ויפתחו המוסרים גם קשרים טובים עם העיתונאים, וגם פרסום ובחינם. ואיפה העיתונאים בכל הסיפור הזה?
במודע או שלא במודע, במרבית המקרים העיתונאים הם כלי שרת. ככלות הכול התחרות ביניהם על השגת ידיעה "חשובה" אינה פשוטה וקלה. לא לכולם, ולא תמיד יש את המשאבים לבדוק כל ידיעה ואת המניע למסירתה. העורך לוחץ להוציאה בזמן. עיתונאות חוקרת היא עיתונאות צרופה ולשמה, אך היא דורשת התעמקות, תחקור, הצלבת ידיעות ועוד. לא תמיד היא תבשיל לכדי ידיעה או כתבה לפרסום.
לא נותר לצרכן המידע מהתקשורת, אלא לא להיות משתמש פאסיבי בתקשורת, אלא לפנות למספר כלי תקשורת בו-זמנית על-מנת להשיג מידע, ומעל לכול, להפעיל את השכל הישר בעת צריכתו.