בטור הקודם, התייחסתי לדוח מבקר המדינה בדבר התנהלות המועצות הדתיות ועבודתם מול הרבנות הראשית לישראל (הרה"ר). המבקר מוצא פגמים שונים בהתנהלות המועצות הדתיות ברשויות המקומיות. ושוב אני חוזר, הדוח אינו מתייחס לעיר דימונה, וטור זה מתייחס למצב באופן כללי ולא לדימונה עצמה.
מנקודת מבט עכשיווית, המועצות הדתיות נוסדו ומעצם מהותם, לתת מענה לציבור היהודי היושב בישראל. אני אומר יהודי כי יש גישה לא גלויה אומנם, אך קיימת, כי תחומי פעילותה של הרבנות הראשית לישראל וזרוע הביצוע שלה, המועצות הדתיות, נועדו לשרת את האוכלוסיה של ה"חפיפניקים" בלשון חלק מהאנשים היושבים בתפקידי מפתח במועצות הדתיות.
היסטורית, מימי קום המדינה ועד לשנות השמונים, תחום משרד הדתות היה מונופול בידי גוש הדתיים לאומיים, היינו תנועת המזרחי ולימים המפד"ל. וכמו כל מקום שבו יושבים על כיסא מבלי לזוז יותר מדי, מתחילים להתנוון. המועצות הדתיות הפכו להיות מקור תעסוקה מרכזי של עסקני הציונות הדתית, וסיכום פעילותה המרכזי היה בחלוקת סידורים לבתי כנסת ובמינוי חברי מועצה דתית לפי שיקולים פוליטיים טהורים. כל חבר מועצה דתית התהלך בגאון ובהדר ועסק בעיקר בלעשות לביתו, כמו לא מעט עסקנים אחרים שעשו לביתם ובעיקר לביתם, מקיום המועצה הדתית.
לימים קמה תנועת ש"ס, שניערה את האבק מעל המועצות והחדירה תפיסה חרדל"ית (חרדית - דתית לאומית). בתחילה היה זה משב רוח מרענן אך לאחר זמן קצר התברר שהגוש החרד"לי עושה גרוע מקודמיו, וקובר סופית את חזון היהדות לכל במדינה.
מבחינה מעשית, זהו דבר מגוחך להשאיר את מינויי הרבנים וראשי המועצות בידי הגוש החרדל"י, מאחר שהגוש החרד"לי כפוף כולו לגוש החרדי אשר אינו רואה ברבנות הראשית איזושהי סמכות עבורם. הפוסקים שלהם היו תמיד מחוץ למסגרת הפורמלית של מוסדות המדינה, ויש אפילו שנזהרו מלעבור בצל המבנה של הרבנות הראשית בירושלים. תפיסות ציוניות מיותר לציין, היו מהם והלאה והמענה למוסדות החינוך הממלכתי דתי הפכו למילת שיקוץ בפיהם, כפי שירה אחד הדרשנים כי אלו "קודם ממלכתי ואחר-כך דתי". הגישה הבסיסית של ד"ר בורג כשנשאל מה תנועתו יותר - דתית או לאומית? וענה "אנחנו יותר המקף שבין הדתית ללאומית", נעלמה והפכה להיות נוקשה יותר.
חוסר החיבור של הרבנות החרדל"ית לציבור מתברר, לא הפריע להם לעשות במועצות כבשלהם. הם ממונים על תחום הכשרות אך אינם אוכלים ממנו, ממנים רבנים ראשיים לישראל, אך אינם כפופים לפסיקותיהם, אינם מוכנים לחתן עדות מסוימות המוכרות ברבנות הראשית כיהודיות, ובכלל, הם אמונים על טיפול תחום הדת לכולם חוץ מעצמם.
תחום הכשרות הפך לפרוץ בהמון מובנים, כי הוא רק באחריותם אך לא בצלחתם. מממונים על תחום הכשרות בערים שונות שמעתי לא פעם, כי גישתם לתחום הכשרות "רבנות" הוא רק כדי לא להאכיל אותנו נבלות וטריפות ותו לא. אני אומר לאותו ממונה, ובשם הציבור כולו אני חושב, כי אנחנו קונים ממקומות כשרים ומבחינתנו הם כשרים בהחלט ולא כשרים בערך. שידע ולא יסתתר מאחורי אידיאולוגיות נבובות. אם קשה לו והוא לא מאמין בזה שילך הביתה!
מצד שני, פורח לו תחום הבד"ץ המונה כבר כמה עשרות סוגי בד"ץ, ולא פעם רבנות המנפיקה כשרות רגילה, מנפיקה כשרות בד"ץ תחת אותם משגיחים רק עם יותר תשלום. אם נרצה להמחיש את הדברים, תארו לכם רופא מומחה אליו הגעתם כחולים וממליץ לכם על בדיקה טובה יותר רק אם תגיעו אליו לקליניקה הפרטית בערב ותשלמו אלף שקלים.
משגיחי כשרות "רגילים" אמונים על כמה בתי עסק תחת משגיח אחד אם בכלל, ולא פעם מדובר במשגיחים ללא הכשרה מקצועית בתחום, וגרוע מכך הם מקבלים את משכורתם מבעל העסק העושה בהם כרוחו. בטורקיה זכיתי להכיר משגיח - של בד"צ מסוים אגב, שעשה הכל, החל מארגון טיולים לקבוצות ועד בילוי בחוף, הכל רק לא השגחה.
הדרכות לחתנים וכלות נעשות בצורה לא-נעימה וידידותית. זוגות סיפרו לי כי ההדרכה שהם עברו הייתה ישיבה מול רב הקורא להם מתוך הספר ותו לא. כלות ששוחחתי איתן תיארו את ההדרכה הממסדית כלא-נעימה וארגונים כמו ארגון "צהר" המציע חופות והדרכות מקצועיות ונעימות, איימו על משרות במועצות הדתיות והוקעו מבלי שבאמת היה ניסיון לפתור את הבעיה.
תחום המקוואות הפך להיות מחפיר. באחד מהמקוואות בארץ (לא בעירנו ב"ה) סיפרה לי אישה אחת, יושבת הבלנית בכניסה עם קופסה גדולה כקופה, ועיקר עיסוקה הוא גביית הכספים. היא לא מסבירה כלום לנשים וזה גם לא מעניין אותה כל-כך. חוסר הניקיון והתחזוקה הגרועה מביאים לסיבה אם כך, לפריחתם של מקוואות פרטיות יקרות מצד אחד, ומאידך, חוסר נכונות של נשים רבות המוכנות ל"התפשר" בתחום טהרת המשפחה מלהגיע לשם.
על בתי העלמין אין מה להוסיף. כל הרוצה ילך ויחזה במו עיניו. שינוי אמיתי מתחיל ברצון להשתנות. ייקחו ראשי המועצות והרבנים את דוח המבקר יקראו, יפנימו ויפעלו, ובא לציון גואל.