לשירה ולסיפורת הנכתבת על-ידי נשים, מייחס המחקר את הסימנים הבאים: העדפת הנושאים הביתיים-משפחתיים, התמקדות בחוויות אישיות וקונקרטיות, העדפת הדמות המופנמת-מתלבטת, הסתייגות מעמדות קיצוניות ומהשקפות כוחניות, ביטויי רוך וחמלה כלפי החולשות האנושיות, נטייה להרבות בפרטים קטנים, נטייה להשתמש בשפה חושנית המותאמת לביטוי רגשות ובאוצר דימויים וסמלים מתחומי המציאות, התבטאות במקצב מאוזן המשקף מתינות ונינוחות ועוד.
כל קורא יודע מניסיונו, שכל הסימנים האלה עשויים להימצא גם בטקסטים שנכתבו על-ידי גברים ושאין דרך ודאית ובדוקה לזהות אם טקסט נכתב על-ידי כותב או כותבת. עובדה זו ניתן להוכיח בתרגיל פשוט: בחינת יכולתה של קבוצת קוראים מעורבת - גברים ונשים -לזהות את מין כותביהם של שני טקסטים בלתי מזוהים.
בתרגיל כזה יתגלה, שהנבדקים משני המינים יתפלגו באופן מעורב בין שלוש התשובות האפשריות: שני הטקסטים נכתבו על-ידי כותבות, שניהם נכתבו על-ידי כותבים, אחד מהם נכתב על-ידי כותבת והאחר על-ידי כותב. נותני התשובה האחרונה לא יגיעו לידי הסכמה בשאלה העיקרית: איזה מהטקסטים נכתב על-ידי גבר ואיזה על-ידי אישה. אפילו קבוצת קוראים חד-מינית, המורכבת רק מגברים או רק מנשים, תתפצל בין התשובות האפשרויות באופן דומה. התפלגות תשובות כזו נמצאה גם אצל סטודנטים שלמדו קורס שנתי על כתיבת נשים ורכשו בו "מומחיות" בזיהוי הסימנים המיוחסים במחקר הסוציו-ספרותי לכתיבת סופרות. גם להם לא סייע הידע שרכשו בקורס לזהות את מינם של כותבי הטקסטים האנונימיים, ואחרי שהובכו מתוצאת המבדק, הודו שלניחוש היה משקל מירבי בזיהוי שאליו הגיעו.
כישלונם של קוראים משני המינים לזהות את מינם של מחברי הטקסטים במבדק של טקסטים אנונימיים, מוכיח שהטיפולוגיה הסוציו-ספרותית, שהמחקר המגדרי מייחס לכתיבתן של נשים כדי להבדילה מכתיבתם של גברים, נשענת על יסודות רעועים. בפועל מסוגלת סופרת לתאר חוויה גברית מובהקת (אם קיימת כזו) בלא פחות הצלחה מסופר, כשם שסופר מסוגל לבטא חוויה נשית מובהקת (אם קיימת כזו) בלא פחות הצלחה מסופרת. רגישות אנושית אינה נחלת מין אחד בכתיבה אלא היא תנאי בסיסי לה, ובלעדיה שום כותב, יהיה מינו אשר יהיה, לא יכתוב יצירה בעלת ערך ספרותי.
לפיכך, מוצדק לצפות מכותב שהוא אדם מהיישוב, אזרח הגון ושומר חוק, ששום רבב לא דבק בו כל חייו, לגלות יכולת לעצב דמות שמוסריותה מוטלת בספק. בה-בעת מוצדק לצפות מכותב שבריאותו הגופנית והנפשית תקינה לחלוטין, שיהיה מסוגל בעזרת דמיון יוצר, אינטואיציה, לימוד וחקירה - לתאר דמות הסובלת מנכות גופנית או נפשית. ולכן גם מוצדק לצפות מסופר להפגין יכולת לבטא היטב חוויה של הזולת המובחנת כחוויה של המין השונה משלו.
במקום האבחנה הסוציו-ספרותית הרעועה שמציעות חוקרות המגדר, המטיפה להבחין בין מיניהם של הכותבים כדי לחדד מאבק על ההגמוניה בספרות, מוטב אפוא לאמץ אבחנה סוציו-ספרותית נושנה ומבוססת, איתנה ויעילה, והיא האבחנה הביוגרפית. בניגוד לאבחנה המיגדרית העקרה, המכנסת כותבים מאותו מין בקולקטיב גדול, המטשטש את ייחודו של כל כותב בנפרד, מסייעת האבחנה הביוגרפית לייחד את עולמו הרוחני של הכותב היחיד ולהכיר את מושגי הערך שהוא מבטא ביצירותיו. מאז שחלף העידן הקדום, שבו התחברה ספרות והתפרסמה כיצירה קולקטיבית ואנונימית, משהחלו הסופרים לפרסם יצירות תחת שמם - העניין של הקוראים הוא בכישרון האישי של כל כותב, במקוריות ההרגשות והמחשבות שהוא מבטא ביצירותיו ובתיחכום ובתעוזה שלו לנסח את אלה בשפה המדויקת והקולעת ביותר למטרתו. משקלה של הביוגרפיה בבחירת הנושאים, בבידוי התכנים ובעושר הניסוח של הכותב הוא מכריע, ולכן חשיפת השתקפותה ביצירה הוא כה חשוב להבנתה וכה הכרחי לקורא המבקש להכיר באמצעותה את עולמו הרוחני של הכותב.
בספרות העברית עדיין מתקיים באופן בולט ההבדל בין חוויותיו וערכיו של הכותב הדתי לבין חוויותיו וערכיו של הכותב החילוני. ולפיכך, סביר שבהשפעת הביוגרפיה הרוחנית השונה שלהם השניים יבטאו באופן שונה חוויה דומה. להלן תודגם עדיפותה של האבחנה הביוגרפית הזו על פני ההבחנה המיגדרית, על-פי יצירתם של שני כותבים הספוגים בערכיו של עולם רוחני שונה: להבלטת ייחודו של הכותב ומקוריות התמודדותו עם הנושא, יוכח הנזק שגורמת האבחנה המיגדרית לספרות ולקוראיה, כאשר היא מעלה את השייכות המינית-מגדרית לקולקטיב הנשי או הגברי של הכותב מעל השתייכותו אל עצמו, אל העולם הרוחני שמתוכו הוא מתמודד עם מצבו כאדם בהוויה.
להוכחת הטיעון הזה - וגם כדי להתאימו לוויכוח עם חוקרות המגדר בספרות - נבחרו להשוואה שירים של שתי משוררות מ"האימהות" של שירת הנשים העברית בדורנו ומהנועזות מביניהן -
לאה גולדברג וזלדה. הנושא הדומה של שיריהן לא רק מצדיק את ההשוואה ביניהם, אלא גם מבליט את יתרונות ההסתייעות בביוגרפיה השונה של שתיהן בפיענוח שיריהן על האבחנה הסוציו-ספרותית שחוקרות המיגדר מטיפות להשתמש בה - העובדה ששתיהן הינן נשים שכתבו שירה.