בתחילת שנות השישים החלו לבוא לישראל משתלמים מאפריקה. אנשים שחורי עור לא היו עד אז חזון נפרץ בישראל הצעירה, וכאשר אחד המשתלמים הראשונים הלך ברחוב, הצביעו עליו כמה פעוטות מבעד לגדר גן הילדים וקראו בהתפעלות: "כושי! כושי!"
המשתלם נעלב, התלונן במשרד החוץ, ופרנסי המשרד, שההתקרבות לאפריקה הייתה באותה עת משימתם הראשית, טיפלו בעניין בשיטה מעט חלמאית: מאחר שאת הפעוטות לא יכלו להעניש, עמדו והענישו את המילה "כושי" עצמה והוציאו אותה מכלל ישראל. הם הכריזו שהמילה אינה תקינה פוליטית, בלי לחשוב שבכך הם רומסים את כבודם של משה רבנו ושל רעייתו הכושית, שהרי כידוע, משה רבנו נשא לאשה סודנית (כוש דאז היא סודן של היום). אחיו אהרן ואחותו מרים הרימו גבה והדבר עלה למרים בצרעת, בבידוד ובעיכוב המחנה כולו למשך שבעה ימים, עד שנרפאה בעקבות תפילתו של משה למענה.
"מומחי" משרד החוץ פגעו לא רק במשה אלא גם באחד מממשיכי דרכו, הנביא ירמיהו, ובעם ישראל כולו שקיבל מירמיהו את המחמאה "הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל". הצבע השחור והבלתי-משתנה של הכושי מסמל בעיני ירמיהו את יסוד הקשר הבלתי משתנה של העם עם אלוהיו. בכך הקדים ירמיהו ב-2,500 שנה את האִמרה האמריקנית "שחור הוא יפה". גם הניב "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו" הוא משל ירמיהו, וגם הוא מבטא רעיון של תכונה קבועה, אך הפעם תכונה שלילית של עם ישראל, הנוהג להמרות את פי אלוהיו וחוזר לסורו.
הכושי שאותו כותב טור זה מחבב במיוחד בתנ"ך הוא חייל של דוד המלך, המכונה כושי בפי חבריו, שנשלח בריצה מיער אפרים, זירת המערכה נגד אבשלום, להודיע לדוד בירושלים שאבשלום המורד נהרג. בדרכו הוא עובר על פניו רץ אחר, אחימעץ בן צדוק, שהוא, במושגים של היום, איש סיירת ואיש מוסד גם יחד. אחימעץ הפיקח מדווח על הניצחון, אך נמנע מלמסור לדוד את הבשורה המרה על מות בנו, ואילו כושי, שהוא בחור טוב ופשוט, מדווח לדוד דברים כהווייתם. דוד ההמום שוקע באבל כבד ושוכח, שלא כדרכו, להרוג את השליח המביא לו בשורה רעה.