אומרים לנו שככה זה בכל העולם, שהזמנים השתנו וכדומה. חלקית זה נכון. אך במדינות המערב האחרות, גם אם ניכרת ירידה מסוימת בהתעניינות במוזיקה קלסית, נעשים מאמצים רבים להתגבר על השפעתן ההרסנית של מוסיקת הפופ והרוק - סוגי מוזיקה פשטניים, בלשון המעטה. במדינות אלה מלמדים מוזיקה קלסית - שהיא שפה בפני עצמה - בבתי נספר, משדרים אותה ברדיו ובטלוויזיה, וכותבים עליה ביקורות בעיתונות. ביפן, בסין ובקוריאה הדרומית פורחת המוזיקה הקלסית. כל ילד ביפן לומד בבית הספר לנגן בכלי כלשהו, וגם ונצואלה הקימה רשת ענקית של תזמורות נוער, שבמסגרתן עולים הילדים בהדרגה לתזמורת מתקדמת יותר, והטובים ביותר מגיעים לתזמורת הנוער הלאומית על שם סימון בוליבר, שממנה יצא המנצח הצעיר והמפורסם, גוסטבו דודמל.
ואצלנו? ספרות והיסטוריה כמעט ואין לומדים - אז שילמדו מוזיקה? אומנם יש תחנת רדיו "קול המוזיקה", שאותה כבר שנים מאיימת
רשות השידור לסגור, אבל על ערוץ טלוויזיה מסוג "מצו" הצרפתי אי-אפשר אפילו לחלום. מי שרגיל להאזין לרשת ב', למשל, נאלץ להאזין בין הכתבות אך ורק למוסיקת פופ, רוק ולמוזיקה אתנית, ולזו הקלסית מקצים רק מספר דקות בשעה חמש בבוקר, וגם אז מתנצלים על כך ומנחמים את המאזינים ש"לא נורא, זה לא כל כך 'כבד'".
ברדיו ובטלוויזיה, כשאומרים "מוזיקה" אין מתכוונים חלילה לבטהובן, למוצרט או לצ'ייקובסקי, והמילה "אומן" בתקשורת שלנו פירושה בדרך-כלל "בדרן". העיתונות הישראלית הפסיקה מזמן לפרסם ביקורות על קונצרטים, והטלוויזיה הישראלית על כל ערוציה מגיעה לאולם הקונצרטים אך ורק כדי לצלם זמרי פופ או טקס כלשהו. מישהו זוכר את התוכנית "אלגרו" הקלילה והנחמדה?
לכל עם הזכות לתרבות גבוהה, ממש כמו הזכות לביטחון, להשכלה ולבריאות. אך להבדיל מאלה, תרבות זו עולה מעט מאוד. במדינות אירופה, שבהן פורחת התרבות הגבוהה, האליטיסטית במובן החיובי של המילה, מגיע תקציבה לאחוז אחד בלבד מתקציב המדינה. שיעורו של תקציב המדינה המוקצה אצלנו לתרבות אינו מגיע אפילו לכדי חמישית מהשיעור המקביל בצרפת, וגם זה ברובו מוקדש להופעות בידור ולמשכורות עתק למנהלים למיניהם. בכל מדינות אירופה, בארה"ב, בסין, יפן, קוריאה הדרומית ואף בטורקיה מוסיקאי קלסי נחשב מקצוע מכובד, ומשכורתו גבוהה בהרבה מן השכר הממוצע במשק. אצלנו משכורתו של נגן תזמורת מתחיל היא לפעמים נמוכה משכר המינימום.
התזמורות הישראליות פועלות בהרכב מצומצם, הפוגע כמובן באיכות הנגינה. סכנת סגירה מרחפת אפילו על התזמורת הסימפונית של בירת ישראל, שבימיה הטובים סובבה את העולם והביאה כבוד גדול למדינת ישראל. מה הפלא שבתנאים אלה, באווירה של זלזול בכל אומנות שהיא קצת יותר גבוהה מבידור, גדל בארץ דור שאין לו מושג בתרבות העולמית? מה הפלא שהכישרונות הגדולים שלנו מעדיפים לחיות במדינות זרות, המכבדות אותם ואת מקצועם?
הטענה כי בישראל יש יותר מדי תזמורות אינה נכונה. באירופה ובארה"ב יש יחסית לגודל האוכלוסיה יותר תזמורות ותיאטראות אופרה, ובמיוחד בולטת עובדה זו בשוויץ, פינלנד, שוודיה ובלגיה, שאוכלוסיותיהן קטנות מזו של ישראל. בישראל אין אפילו אולם קונצרטים אחד, שמיועד אך ורק למוזיקה קלאסית.