לאה איני כתבה ספר חשוב, ספר טוב וספר קשה לקריאה - "ורד הלבנון". היא כתבה אותו באומץ רב, בגילוי לב מדהים ובשפה עשירה ובלתי רגילה. אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לתופעת הקיפוח של המזרחיים. המקפחים הם, תמיד, האשכנזים.
בעמוד 227 בספר מתוֹארת השכונה, שהמחברת התגוררה בה בילדותה:
- "המוצָא העדתי היה לא נכון, כרטיס המפלגה פותח הדלתות היה עם השם הלא נכון, המלה שואה לא נאמרה בשפה הנכונה וצבע העור נמזג בצבע הילידים... את עשרות העדות ורסיסי השבטים שבשכונה ייצגו למשך כמעט דור פוליטי מאה ועשרים קירחים מזרח-אירופים, בעלי פימות וחולצות לבנות, שנאבקו לייצג את עצמם בעיקר בכנסת ובאו"ם"...
את המשפט הזה שׂמה המחברת המוכשרת בפי ילדה בת 19 ואני מאמין שהילדה לא חשבה על כך כלל. המשפט נכתב על-ידי הסופרת בתקופה שנשיא המדינה היה יליד פּרס, כמחצית משרי הממשלה היו יוצאי עדות המזרח (גם בוז'י הרצוג,
צחי הנגבי ו
עוזי ברעם). כאן בא לידי ביטוי סדר היום הציבורי, שלאה איני מציגה בתוקף - הרגשת הקיפוח העדתי. לדעתי, הספר כולו נכתב כדי להגיד את הדברים האלה!
אותי זה מרגיז.
גדלתי כאשכנזי ללא כל התייחסות לעדה או למוצא. בבית הספר שלי, בפאתי רמת גן, למדו תלמידים מעדות שונות, ועם העלייה הגדולה קלטנו תלמידים עולים מארצות שונות. היום, כעבור עשרות שנים, שאלנו אחדים מהם: "הרגשתם קיפוח מצידנו, הוותיקים?". רוב התשובות היו: "הייתה לנו טראומה מן העלייה, אבל לא הרגשנו שאתם, התלמידים, מקפחים אותנו".
בספר, מתארת לאה איני את ילדותה בשכונה, את משפחתה ושכניה ואת שירותה בצבא. היא התנדבה לבקר חייל פצוע אנושות, שניסה להתאבד בצבא, ואינו מתקשר עם הסביבה. היא קוראת לחייל יונתן מָרוֹם - נער ממְרום החברה, מירושלים. לעומת המחברת, שבאה מן השכונה.
לאורך כל הספר, לאה איני מדברת על קיפוחה - אמה לא אהבה אותה; אביה לא גילה כלפיה רגשות, אלא שלח ידיים והתעלל בה מינית; לעומת זאת, אחותה ואחיה זכו לכל האהבה; בבית הספר המורה לא העריכה את כשרונה, ועוד דוגמאות כהנה וכהנה.
מאידך-גיסא, אין לה כל הערכה להצלחות שהיו לה באותה תקופה. כאשר ילדים ביקשו את קירבתה בבית הספר, היא התרחקה מהם. כאשר באו תלמידי התיכון לבקר אותה בביתה - היא לא ראתה בכך סימן של התקרבות או הערכה. כאשר חיילים פצועים בבית החולים ביקשו אותה, נמלטה מהם.
כאשר צה"ל, שאותו היא מגנה, מיין אותה לתפקיד חשוב ב"בור" במטכ"ל - היא לא ראתה בכך צד זכות לא לה ולא לצבא. רק ביקשה לברוח משם למקום אחר והגיעה לבסיס תקשורת עלוב ביפו.
יש בעיה ללאה איני. לא בעיה של קיפוח עדתי, אלא בעיה אישית.
איני היא סופרת טובה, שהצליחה לצאת מבית בשכונת עוני, עם אב פגוע שואה ואם פועלת תעשיה. האב מקבל תרופות בגלל מצבו הנפשי והוא מחליף אותן בבית המרקחת בתמרוקים ובחפצים אחרים לאשתו. האם פוטרה אחרי שנתפסה גונבת בדים מן המפעל. זה לא קיפוח!
לאה איני זכתה בפרס ראש הממשלה לספרות, התחתנה וילדה בת, אבל היא ממשיכה ללכת בהרגשת קיפוח. זה לא מספיק כדי לשאת את נס הקיפוח העדתי.
קל להרגיש קיפוח ולתלות את האשם בכל העולם. קשה להסתכל פנימה ולראות שהכישלון איננו יתום ואיננו תולדת ה"אחר" או ה"חברה".
אחזור בסוף אל בית הספר שלי, שאותו סיימתי לפני עשרות שנים והוא משמש לי קליידוסקופ לבחון את החברה הישראלית. שניים מחבריי הינם פרופסורים. האחד, אשכנזי, נכד לבעל בית חרושת שמשפחתו התגוררה בבית יפה בשכונת עובדים בפאתי רמת גן. השני, עלה לארץ מארצות המזרח בגיל 14 בערך. משפחתו התגוררה במרתף במרכז רמת גן. האם הצליחו בניגוד לקיפוח? האם עורכים של כתבי-עת מדעיים בחו"ל מתעניינים במוצאו של הכותב?