הכל טוב, חוץ מפרט אחד קטן ומרגיז. מי כן פגש אותם, בנוסף על "
שלום עכשיו"? מועצת יש"ע! כך, לפחות, העיד ג'רמי בן עמי. עכשיו יוכלו לשוב לארה"ב ולחתור בעזרת חותמת הכשרות הזאת ביתר שאת לחורבן ישובי יו"ש ולהגליית תושביהם, ובתוכם כמובן גם המנהיגים שפגשו אותם - אם מחוסר מחשבה ואם מתוך יצר נלעג להוכיח למישהו, ואולי לעצמם, שגם הם "יפים", מתקדמים, רחבי אופקים ואפילו "נאורים".
למרבה הצער, זאת אינה תופעה מבודדת. באותו הגיליון של
ידיעות אחרונות (21.2.10) פורסם, שראש המפד"ל ושר המדע והטכנולוגיה, הפרופ'
דניאל הרשקוביץ, ביקר במוזיאון של מרכז רבין, שם קיבלה אותו דליה רבין. בספר המבקרים הוא רשם בין היתר: "סיפורו של
יצחק רבין ז"ל, רב אלוף בצבא וחייל בצבא השלום, הוא סיפורה של המדינה".
מעבר לשימוש התמוה במילון הקנוני של השמאל - "חייל בצבא השלום" - מתבקשת השאלה, לאיזה "שלום" מתכוון הרשקוביץ? לשלום-אוסלו, שלום הבאת הטרוריסט ערפאת לארץ עם צבא מחבליו? לשלום שעלה לנו בלמעלה מ-1,500 נרצחים? לשלום-פלשתין וחורבן ההתיישבות? ואפילו לגבי רבין, בזה מתמצה כל מה שעשה - בשלום הכוזב והמדמם המאיים להחריבנו? מדוע לא הזכיר הרשקוביץ את רבין איש ההגנה, המפקד בפלמ"ח, רמטכ"ל ניצחון ששת הימים? ומה פירוש "סיפורה של המדינה": שלום-אוסלו הוא סיפורה של המדינה אליבא דראש המפד"ל?
עיוות דומה התגלה בכינוס שקיימו המועצה האזורית גוש עציון ומועצת יש"ע תחת הכותרת "יהודה, שומרון ומה שמסביב", אותו כינו "אסטרטגי וייחודי". הציטוט הוא מן הפרסום "גושפנקה", עיתונה של המועצה, בו התפרסם מאמרו של העורך אדם צחי, המשקף את הדיווח הרשמי של ממסד גוש עציון על הכינוס הזה. הרבה נחת לא ניתן לשאוב מן האירוע הזה, שלדברי מארגניו נועד "לקבל מידע, לדעת איפה אנחנו עומדים מבחינת העולם, מבחינת הציבור הישראלי".
דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע, ציין בכינוס בסיפוק - "את היכולת שלנו לשמוע גם את הדברים שאנחנו לא לחלוטין מסכימים איתם". ואת מי הזמינו כדי לשמוע את הדברים האלה? את
דן מרידור, השמאלן הקיצוני, את ארנון סופר, גודל מפיצי הפאניקה הדמוגרפית, את דן שיפטן המזרחן, יריב עיקש לתנועת ההתנחלות, וגם על נציג מן התקשורת העוינת,
אהוד יערי, לא פסחו.
ומה היו דברי החוכמה שאנשינו יכלו להפיק מן האושפיזין האלה?
אהוד יערי סיפר להם שהפלשתינים אינם מעוניינים בהסכם ובמדינה, ולכן... יש לכפות עליהם הסכמה זמנית ל"שביתת נשק" באמצעות האמריקנים, המצרים והאירופים והעיקר שתהיה להם מ-ד-י-נ-ה! שאם לא נאלצם להקים לעצמם מדינה -
אנחנו אבודים! מה היינו עושים ללא התובנה החדשה הזאת של יערי? שאם עד עכשיו זו הרשות הפלשתינית, על מעמדה הנחות וסמכויותיה המוגבלות, המציקה לנו וחותרת תחתנו, מעתה תעשה זאת מדינה, עם כל הכוחות והחסינויות שמקנה הריבונות. מה חידש כאן יערי לשאול גולדשטיין ולדני דיין? זה חדש בשבילם שיערי רוצה מדינה פלשתינית? הניתן לשמש בישראל כפרשן חשוב בערוץ טלוויזיה מבלי להטיף לפלשתין?
אחר-כך שמעו את דן שיפטן, שהתנבא שכל הוויה פלשתינית עתידית תהיה אלימה וחסרת אחריות, ומסקנתו: להקים לידינו את המדינה הפלשתינית האלימה וחסרת האחריות הזאת, כי כל פתרון אחר יהיה גרוע יותר. וכדי לשמוע את האבסורד הזה כינסו את הציבור! שיפטן חידש עוד חידוש מרעיש, סנסציוני ממש, והוא - שיש לחלק את הארץ כדי שישראל תמשיך להיות "יהודית ודמוקרטית". אילולא הכינוס החשוב הזה, עוד היינו עלולים שלא להכיר את הטענה החבוטה והמשומשת הזאת של השמאל הקלאסי.
ואחר-כך השמיע ארנון סופר את ההגיג "שהזמן פועל לרעתנו מן הבחינה הדמוגרפית", ספקולציה שהופרכה מזמן.
מחבר המאמר בעצמו, אדם צחי, מסכם:
"מי שציפה למסקנות מעשיות מן הכנס, חזר בידיים ריקות, על-אף שהמלים שנלחמו בו על זכות הבכורה היו בעיקר 'מדינה דו-לאומית' ו-'מדינה פלשתינית'". שאלה לצחי: מדוע "על אף"? אולי דווקא
בגלל שהמילים היו 'מדינה דו-לאומית' ו'פלשתינית' חזר הקהל בידיים ריקות? וכי איזו בשורה ציפו המארגנים לשמוע מן ההוגים השמאלנים האלה, שעוד לא שמעו מהם בהופעותיהם האינסופיות בתקשורת שהינה נחלתם הבלעדית?
בעל המאמר מסיים את סקירת הכינוס במליצה הגובלת בצביעות. הייתה שם, לדבריו,
"הקשבה המובילה להעמקה, אולי בבוא היום תבשיל לכדי פריצת דרך תפיסתית אסטרטגית". במטותא, מה "העמקה" יש בסיסמאות העייפות והשחוקות עד דק של השמאל הקיצוני, אפילו הן ממוחזרות ממרומי גוש עציון? מה תועלת הביא הכינוס הזה, לבד ממתן לגיטימציה לשמאלנות שפג תוקפה? אולי הרגשה טובה לאלה מבין חברינו שזקוקים להתחככות עם "אדוני הארץ" מממסד האליטות? האם עצם ישיבתם של אלה על הבמה במקומותינו עושה להם משהו, ולא חשוב שהם באים אלינו כדי לומר לנו ללכת לעזאזל?