אספסוף מטורף

ובכן, בבילעין ובנעלין מזה חמש שנים, וביתר שאת בשכונת שמעון הצדיק, נחשף סופית פרצופו המכוער של השמאל ה'ישראלי' האנרכיסטי והמטורף, שמאל אשר איבד את זהותו, אך לא אמר נואש ומיד סיגל לעצמו זהות מזויפת חדשה: הדגלים האדומים ודגלי אש"ף מעידים על כך כאלף עדים. היום הם מפגינים וזורקים אבנים, מחר הם יאחזו בנשק חם. האספסוף השמאלני המכוער משתולל בכל אתר ואתר. הוא מכשכש בזנב לשונו בכל עת ועיתון ואל מול כל מצלמה ומיקרופון. הוא משתולל באמצעות נציגיו במוסדות השלטון, בכנסת, בבית המשפט, במערכת החינוך, ומשחית את כל אשר בא עימו במגע. יהודים! את ההשתוללות הזו יש להפסיק ומיד, כי בנפשנו הדבר. מן הדין לעצור את ההתפרעות המופרעת של האספסוף השמאלני ומנהיגיו ולשים קץ להשתוללותו המטורפת אחת ולתמיד, כי בא מועד.

לכן, לא נותר לו לאספסוף השמאלני המכוער והמטורף, כי אם לדדות תדיר למחסן התחפושות והפרוטזות ואזי לדלות ולהרכיב לעצמו איזו זהות מזויפת כלשהי ו"לשחק אותה", תרתי משמע: פעם הם סוגדים לפרעה זה או אחר וכמהים לסיר הבשר במצרים או באמריקה, פעם הם משתחווים ועובדים בלהט אלילי לשמש העמים הסטאליניסטית ותוחבים ראשם לסיר הסוציאליזם אשר לאימא רוסיה שתבשילה כיזב והסריח, והפעם, הו הפעם, באותו להט שקרי ממש הם מתחנפים ומתרפסים בפני אומות העולם ומחזרים אחר אלילם החדש, המחבל אבו-מאזן, כוכבם העליון שדרך בשמי המזרח התיכון וכמוכי שיגעון ועיוורון הם כמהים אל הלא-כלום 'תמורת שטחים', ממש תבשיל של 'שלום' ממתכוני אש"פית המטבח, אום-פלשתין. ובכן, האספסוף אשר בקרבנו אינו אלא אותו ערב-רב חסר זהות אשר כאז כן עתה - הוא מזדנב בקצה מחנה ישראל, מתאונן ומקטר. אוסף יסודות מקרי ובזוי זה, אינו מקושר בנשמתו, לבטח לא ברוחו ובשכלו, למפעל הגאולה ולבניין הקודש הישראלי בכלל, מפעל ובניין הבאים לביטוי בין השאר גם בהתרחבות ההתיישבות היהודית בירושלים. ככל שמגמת התעצמות והתקדשות ישראל בארץ קודשו ובמיוחד בעיר הקודש הולכת ומתגברת, וככל שחוכמת הקודש משתלטת על ההוויה הישראלית ומטהרת את רוח היצירה הכללית בארץ, כן חש האספסוף השמאלני המדשדש בביצת הטמטום והייחום שלו יתר איום, יתר ריחוק וניתוק, יתר ניכור ודכדוך. אזי לא נותר לו לשמאל האנרכיסטי, העלוב, המטורף וההזוי הזה, אלא לעטות עליו זהות חדשה, לחבוש כאפייה, לזרוק אבנים ושוב לנופף בדגל אדום.

בתורה, מקור החיים והחיוניות של ישראל, מקור הקריטריונים הסמכותי הבלעדי של המחשבה הישראלית והשפה העברית, כתוב לאמור: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו'" [במדבר י"א, ד']. את התיבה 'אספסף', המופיעה כאן בפעם האחת והיחידה במקורות, מתרגם-מפרש אונקלוס: "ערברבין". רש"י מבאר: "והאספסוף - אלו ערב-רב שנאספו אליהם בצאתם ממצריים". אבן-עזרא ממשיך וקובע כי האספסוף הם הללו "שנאספו אל ישראל ואינם מהם והם ערב-רב וכו'". ובכן, לפי התורה וגדולי מפרשיה מסתבר כי האספסוף אינו אלא אותו גוף בזוי הנקרא לחילופין ערב-רב. משמע, אותם אלמנטים מפוקפקים אשר נאספו אל שולי מחנה ישראל בצאתו לדרכו הארוכה והקשה משעבוד לחירות, מגלות לגאולה, אותם אלמנטים שיהדותם מוטלת בספק ואשר לפי אבן-עזרא, כאמור לעיל, כלל 'אינם מהם', כלומר אינם מישראל. האספסוף הם אותם אלמנטים טמאים בחברה הישראלית בכל זמן, הבזים משורש עצמיותם לכל אשר טהור וקדוש ייקרא לו, לאמור, לכל אשר מרוח ישראל הוא נובע. האספסוף הם בעלי רוח התעתועים והבאושים, רוח הנמיכות הנכאה, המתאוננים והממורמרים תמיד, המקטרים והנרגנים, אשר כאז - כן עתה, הם זוחלים ומזדנבים אי-שם מאחור, בקצה מחנה ישראל הקדוש, העושה דרכו לאיטו במדברו, אם פיזי, אם רוחני ואם בשניהם גם יחד. האספסוף הם אותם יסודות בחברה הישראלית חסרי התודעה והחוסן הנפשי, המדוכדכים, נכי הרוח, חסרי הזהות היהודית, מי יותר ומי פחות, אשר על נקלה, ראה זה פלא, ירכיבו לעצמם איזו פרוטזה פסוידו-רוחנית כמידת אחוזי נכותם על-מנת שלא לקרטע יתר על המידה ולצלוע לאבדון בישימון אי-הזהות, הלא הוא ישימון אי-האנושיות.