לכידות העם היהודי היושב בציון נפגעת שוב, משום שהמדינה בוחרת שוב רק בעוגן הזהות החרדי כעוגן הזהות היהודי, ומתרחקת משורשי היהדות שהם גמישות וסובלנות, ויוצרת מצע של חברה ההופכת הלכה לאלילות, ומסרסת את הקשר לרוב העם היהודי בתפוצות.
תקוות שווא היא שבג"צ יתערב וישנה את החוק בשל אי השוויון שהוא יוצר. בג"צ, כבעבר, לא יתערב למען שינוי המצב בדיני נישואין וגירושין. סוגייה זו היא בסמכות כנסת ישראל, המכזיבה שוב.
חסרונותיו הנוספים של החוק מגדישים את סאת הבלוף: אישור לזוגיות יהיה רק לאחר שנה וחצי מיום חתימת הברית, תוך הפליה לרעה מול זוג נשוי. הסטטוס המשפטי אינו ברור בארצות אחרות. אין איסור על בן זוג להינשא לאחר בעודו רשום במרשם, ובכך יוצר ביגמיה, וזוגות חד-מיניים חסרי סיווג דת מופלים לרעה.
היתרון היחיד של החוק הוא, שאינו פוגע במעמד הידועים בציבור, ומצביע שהחוק מיותר: היות שכבר היום 'חסרי הדת' יכולים למסד זוגיות באמצעות מעמד זה, ללא השפלה והתכחשות, וללא אישור הרבנות שדחתה את יהדותם מלכתחילה.
תהליך ההתחרדות של ישראל קונה לו עוד מאחז חוקי, והפעם בשם נישואין אזרחיים(!). לכאורה, מודעות לזכויות אדם בציבור המתקרא "חילוני" היא כה מבזה, שהחרדים יכולים להגביר את אחיזתם אפילו דרך מהפכה אזרחית-לכאורה.
אין דמוקרטיה בעולם שבה חוק המדינה כופה על אנשים הגדרת זהות דתית כדי להתחתן. הדבר עומד בניגוד גמור לזכות אדם בסיסית כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרת זכויות האדם הצרפתית, האמריקנית ובמגילת היסוד של האו"ם. ללא חקיקת חוקה המכילה יסוד זה, אין מדינה רשאית לכנות עצמה "דמוקרטית". ישראל מגדירה עצמה שוב לא כדמוקרטיה, אלא כתאוקרטיה.