מן המסקנות של הוועדה לבדיקת כשלונה של מרצ ניכר שהיא פעלה, כמו הפוליטיקאים עצמם, לא ברמה של בני אדם חיים וממשיים, אלא ב"מישורים" מופשטים עד ל"מישור הדמוקרטי הגלובלי", מה שהביא למסקנות מגוחכות בעליל. למשל, שהסיבה לירידת מרצ היא "ירידה באמון הציבור בממסדים הפוליטיים" ו"ירידת קרנן של האידיאולוגיות הגדולות". זאת, בשעה שקרנה של האידיאולוגיה הגדולה מכולן, לאומנות דתית, דווקא עלה יפה מאוד בעיני "הציבור". הוועדה לא העלתה על דעתה שנפילתה של מרצ איננה התוצאה של "ירידת קרנן של האידיאולוגיות הגדולות" והממסדים הפוליטיים, אלא התנהלותו של "הממסד הפוליטי" של מרצ. חוסר-האחיזה של מרצ ב"אידיאולוגיות הגדולות" שלה, הוא לפחות אחת הסיבות לירידת קרנה בציבור.
מה שנשאר לי זה לפנות ליחידים, שלפחות אינם רוצים להתבזות עוד בהליכה באותו תלם. הַצעתי היא שלא תישארו בודדים, אלא תפנו לחבריכם כדי להתכנס ב"חוג בית" - ובהתחלה רק תשמעו את הסיפורים של כל אחד, בלי להתנגד ובלי להתווכח. אם תצליחו - זו תהיה מהפיכה בחוויה הפוליטית שלכם ושל מרצ... אחר-כך תוכלו להעלות הצעות פעולה, ולהעבירן להנהלת מרצ. כוחה הממשי של מרצ יהיה רק ככוחכם להתכנס בקבוצות כאלה.
והנה הסיפור שלי בקצרה. אני מחברו של ספר הדרכה לפעילים בעלי ערכים הומניסטיים, כמו הערכים המוצהרים של מרצ, הנקרא "רק לא כך: התארגנות פוליטית ללא שחיתות כוחנית". סיפורי ההיסטורי מדגים את השחיתות הכוחנית במרצ, ומוכיח שאחת הסיבות לירידתה הייתה שהנהגתה לא ידעה לתת לחברים להיות באמת שותפים במפלגה.
כאשר היינו עדיין בנקודה הרבה יותר גבוהה על מדרון ההידרדרות המוסרית מאשר היום; וכאשר הצבא, במיוחד בדרגות הגבוהות, לא עבר עדיין לידיים של הימין, התרחשה אינתיפאדת האבנים הראשונה. בפעם הראשונה בהיסטוריה המדינה שלנו נתבעה להתמודד לא עם אויב מזוין, אלא עם אוכלוסיה מתקוממת-מתפרעת. זה היה מבחן מוסרי שהיינו חייבים לעמוד בו. אני הייתי מזועזע אז מכך שיוסי שריד, ממנהיגי מרצ, אמר לבנו ולצעירים מתומכיו, שילכו לצבא ו"ימלאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר" - אבל לא אמר להם איך. הצטרפתי לסניף תל אביב של מרצ, והעברתי בו החלטה לפנות להנהלה שתתבע מהממשלה וממערכת הביטחון שייתנו הוראות ברורות וחד-משמעיות לכוחות הביטחון:
שעליהם להתייחס אל המתפרעים בשטחים כאילו היו מתפרעים יהודים בשכונות מגוריהם, כמו המשטרה במדינת ישראל. מאחר שהכל ידעו שהיחס למתפרעים נקבע בפועל על-ידי ה"אידיאולוגיה" של החיילים בשטח, היה ברור שאם חייל יורה בילד לא מתוך הגנה עצמית, אלא בגלל שהילד ערבי והחייל שונא ערבים - זהו פשע. הדרך היחידה שבה יכלו ראשי המדינה והצבא להתנקות מאשמה על פשעים כאלה, היה לתת הוראה גורפת כזאת. בנוסף, תבענו שלא ישלחו חיילים למרכזי האוכלוסיה המתקוממת בחוליות קטנות, בלי אמצעים לפיזור הפגנות ובלי כובעי פלדה, כפי שהיו נוהגים בהתחלה, והמוני אזרחים נהרגו בגלל שאותם חיילים בודדים ובלתי מוגנים באמת נקלעו למצוקה.
כלום לא קרה. הנהלת מרצ לא הואילה לענות למכתב שנשלח אליה מסניף תל אביב... זה שהם לא יזמו בעצמם פנייה כזאת לשר הביטחון (רבין) ולא עשו מה שצריך כדי למנוע מאות קורבנות, רובם ילדים, ולמנוע מהמדינה שלנו את הכתם של
פשעי מלחמה - זה עניין אחד (היו להם עניינים אחרים ב"אג'נדה"...). זה שהם לא התייחסו כלל לתביעה שלנו - הוא עניין אחר, דוגמה לשחיתות כוחנית. וזה שחברי מרצ חושבים כמוני, אבל שקועים בפסיביות נוראה כל זמן שלא בא מישהו ונותן להם דחיפה - זה עניין שלישי. שלושת העניינים האלה הם ביסוד השיקולים שלי, ביחס למה שצריכים ויכולים לעשות "נאמני מרצ".