היום, כאשר הדיון בנושא הגיור עלול להביא למשבר ממשלתי, מן הראוי לשאול איזה טקס גיור עברה הכנענית שנישאה ליהודה, או המצרית שנישאה ליוסף, או הגשורית שנישאה לדוד מלך ישראל, או המואבית שנישאה לבועז, או המדינית שנישאה למשה ואינני מוסיף את המספר הרב של נשים נוכריות שמצאו את מקומן במסגרת פוליגמית בארמון של שלמה. אבל אנחנו כאן בארץ לא נניח לנטאשה ממוסקבה שנישאה ליהודי יוצא מרוקו, ילדיה ישראלים לכל דבר ואינם מכירים ישות לאומית אחרת. נניח לה אולי רק אם תנהל אורח חיים חרדי ולא תופיע ביום שבת ככנרית בתזמורת הפילהרמונית.
כל תשובה, שניתן למצוא במקורות לבעיית הנשואים עם נשים לא עבריות, נובעת מתוך מצוקה אפולוגטית, שנועדה להבין את המעשה שעשה הגבר. הדיון מתמקד אך ורק במניעים של הגבר, כי הרי לאישה אין כל מעמד. זו האישה שמעמדה ייקבע במרוצת הדורות בברכת השחר שבתפילת שחרית, כאשר הגבר מברך לצד הברכה "ברוך שלא עשני גוי" גם את הברכה "ברוך שלא עשני אישה", ואילו האישה תברך "ברוך שעשני כרצונו".
לא תלמדי תורה!
בנושא מאוד משמעותי - לימוד תורה לנשים - אנו מוצאים במשנה ויכוח מעניין בין בן עזאי ובין רבי אליעזר. למרבה הצער, הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה י"ג, אינו מקבל את דעתו של בן עזאי המצדד בלימוד תורה על-ידי נשים, אלא מקבל את דעתו של רבי אליעזר השולל את האפשרות שנשים תלמדנה, ועוד יותר יש להצטער ששולחן ערוך פסק כמו הרמב"ם.
בן עזאי, בוויכוח במשנה סוטה ג', ד', לא הצליח להתגבר על המוסכמה של חכמים בדורו - "כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות", אך לחיים יש את הכוח שלהם ואנו עדים לנשים ששוברות מסגרות ויוצרות עובדות מרשימות כמו ברוריה, אשת התנא רבי מאיר, שהייתה ידועה בלמדנותה. כן ידוע שנטלה חלק בדיונים הלכתיים ותנאים האזינו לדבריה. ואם נגיע לדורנו, אי-אפשר שלא להזכיר את נחמה ליבוביץ.
בתלמוד הבבלי, עירובין צ"ו, א', אף מסופר על מיכל בת שאול שהניחה תפילין. הנחת התפילין על-ידי מיכל על-פי הכתוב, עברה ללא מחאת החכמים. ואם נתייחס לדבורה השופטת, הרי בוודאי שלמעמד הזה הגיעה לאחר שהיו לה הישגים מרשימים במישוריות הלימודית לצד הכריזמה של מנהיגה, המקרינה ביטחון אפילו על הפיקוד הצבאי המהסס לצאת לקרב.
אם כיום ישנן נשים המבקשות לבוא לכותל לקרוא בתורה ולהניח תפילין, אנו עדים למהומת אלוהים. כנראה, במקורות ישראל אפשר למצוא הד לגישות פלורליסטיות, שיש בהן מתן כבוד והערכה לאישה, בעוד שהממסד הרבני האורתודוכסי כיום נועל עצמו על מסגר ובריח.
נכון שבמסכת תפילין פרק ראשון, בבלי קידושין ל"ד, א', ישנו האיסור להניח תפילין, מכיוון שצריך גוף נקי לקיום מצווה זו, אבל בבלי עירובין צ"ו, א', אנו עדים לכך שמקבלים בהבנה את רצונה של מיכל להניח תפילין ולא מחו על כך.
עדיין קיים יחס מפלה
בשבוע בו ציינו את יום האישה, מן הראוי שנתייחס לאותם כתובים שענקי הרוח במסורת ישראל העלו על הכתב, אבל החיים היו חזקים יותר וכיום דוחים אותם על הסף, כמו: כל אישה חייבת במלאכות כלפי בעלה - רחיצת רגליו וידיו, מזיגת כוס, לעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת הדברים, ואם היא מסרבת - לבית הדין סמכות לכפות.
בוודאי שאין היום מקום לכתוב ברמב"ם יד חזקה - הלכות איסורי ביאה כ"א, ט' - "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה, ובא אליה כדרכה ושלא כדרכה...".
בצד הלכות וגישות מפלות לגבי האישה, שהחיים הצליחו להורידן מסדר היום, נותרנו עם לא מעט מישורי חיים, שההלכה מנציחה יחס מפלה כלפי האישה, שמן הראוי שיבוא להם תיקון.