פטריוט ישראלי אמיתי, יְיַחל תמיד, בכל מצב ובכל תחום, לניצחונם של שליחי מדינתו בזירות התחרותיות למיניהן בעולם הגדול. כל פרס נובל לישראלי מחמם את הלב, גם אם אין אנו מזדהים עם השקפותיו. כל ניצחון ישראלי בכדורגל או בכדורסל, משמח את העם היושב בציון, לרבות כל מי שאינו מבין חצי דבר בתחומים אלה.
אבל השבוע הצליח ערבי-ישראלי אחד, סכנדר קובטי שמו, שנהנה ביד רחבה מכל מנעמיה של המדינה והחברה בישראל, לשבור גם את העיקרון הזה: בגללו יִיחלו ישראלים רבים מאוד לתבוסה ישראלית חד-משמעית בזירת ה"אוסקר" בהוליווד, והתפללו שסרטו של אותו קובטי, "עג'מי", לא יזכה באוסקר. ומשהחליטה האקדמיה לגלגל את עג'מי וקובטי מכל המדרגות, נפלטה אנחת רווחה מפיהם.
סרטם של ירון שני וסכנדר קובטי, המתאר את החיים בשכונת עג'מי ביפו, הופק כידוע בסיוע כספֵי משלם המיסים הישראלי, בסך 2 מיליון שקל. בלעדיו לא היה הסרט בא לעולם. בשמו נשלח, כמוצר של תעשיית הקולנוע הישראלית, להתחרות באוסקר.
אבל רגע קצר לפני התחרות חשף קובטי את פרצופו האמיתי כשטען בהוליווד:
"אני לא נבחרת ישראל ואני לא מייצג את ישראל". וזאת חרף העובדה שסרטים אינם מתקבלים לתחרות האוסקר אלא על בסיס מדינתי בלבד, לאמור: אם אינך מייצג את ישראל, איבדת מלכתחילה את זכותך להתחרות על האוסקר.
לקובטי לא היה מספיק יושר אינטלקטואלי להסקת המסקנות הנכונות: אם אינך מייצג את ישראל, הואל להסתלק מן התחרות והחזר את 2 מיליון השקלים שקיבלת. אבל קובטי העדיף להתנהג כבנשף מסכות: תחילה לסחוט את ישראליותו עד תום, ורק ברגע האחרון לבעוט בה, ואגב כך לחשוף שוב את הצביעות המאפיינת, למרבה הצער, את מרבית ערביי ישראל: מצד אחד להתענג על מנעמי המדינה היחידה במזרח התיכון המרעיפה עליהם זכויות דמוקרטיות וכלכליות שאין להן אח ורֵע במרחב (ולא להיות מושלכים לרחוב ממרומי הקומה השישית, כפי שקורה לאופוזיציונרים בעזה); ומצד שני להילחם בה בכל זירה אפשרית, להפגין נגדה בחרי אף עם דגלי אש"ף וקריאות עוינות מסוג "ברוח ובדם נפדיך יא-פלשתין", ולעיתים (רחוקות אמנם) גם להניף את נס המרי (ראה פרעות אוקטובר 2000) ואף לשתף פעולה (לעיתים רחוקות) עם הטרור ולסייע לקטול באזרחיה (
עזמי בשארה כבר אמרנו?).
כפיות הטובה שהפגין קובטי אינה נחלתו האישית בלבד. לא מזמן התבשרנו כי בעלי מסעדת "אזאד" בחיפה אינם מתירים לחיילים לובשי מדים לנגב חומוס בתחומיה (מצד שני, מה יש להם לחפש במסעדה ערבית מגעילה?). השבוע התארגנו ספונטנית כמה עשרות אזרחים נאמנים והפגינו מול המסעדה עם דגלי ישראל בידיהם, ואף הזכירו כי חיילי צה"ל מגינים גם על ערביי חיפה מפני אחיהם הטרוריסטים. אבל בעלי המסעדה לא התחרטו לרגע על התנהגותם הנואלת: הם צחקו למפגינים בפנים, הגבירו את המוזיקה הערבית שבקעה ממנה, ועודדו את באי המסעדה לצאת במחולות בוז נגד המפגינים.
שתי התופעות הללו שאירעו בסמיכות זמן, מזכירות למי ששכח, ש
ערביי ישראל אינם רואים עצמם אזרחים נאמנים למדינתם. הם יודעים לינוק את מיטב לשדהּ וליהנות משפע הטבות שאף אחד מאחיהם ב-22 מדינות ערב אינו נהנה מהן: קצבאות זיקנה, קצבאות ילדים, ביטוח רפואי, דמי אבטלה, השלמת הכנסה וכל כיוצא באלה. אבל בשעת מבחן הם יעדיפו לבעוט בפרה שאת חלבה הם סוחטים ולהזדהות עם האויב, לעיתים "רק" מילולית-אידיאולוגית, ולעיתים גם במעשים עוינים של ממש.