השתלחותו של קובטי נפלה ביחד עם חידוש השיחות עם רמאללה שהיעד המוסכם שלהן הוא "שתי מדינות", ולכן לא נותר לדון בהן אלא היכן יעבור הגבול, וזה אכן מה שהערבים דורשים. יוצא, שקו ההתייחסות - עם סטיות לכאן ולכאן - יהיה הקו הירוק. לתוך המצר הזה הצליח נתניהו לתמרן את עצמו, ומתוכו יכולים לחלץ אותנו רק קובטי, טיבי ושלטונות רמאללה, שהתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל, הפרי שצמח על העץ של 48', עתידה לטרפד גם את "התהליך" החדש. מפני שעל הערבים - כל הערבים - לא מקובל שב-67' "כבשנו" וב-'48, במלחמת "השחרור" - "שחררנו". לא נראית להם העסקה 'קחו לכם את שכם ורמאללה ותשאירו לנו את יפו וחיפה'. הם שומעים וצוחקים: מה? כל האדמות הפוריות יהיו ליהודים ולנו ישאירו את הסלעים הקירחים? היהודים, שהמציאו את הבדיחה על הרבי והעז, יוציאו את העז של 67' וישאירו אותנו בלי חלבה ושמנה של פלשתין ועם מיליוני הפליטים, צאצאיהם ומחותניהם, שחלום השיבה ייגזל מהם?
שני מספרים חרוטים על ליבו של כל פלשתיני: החלטת האו"ם 194, המבטיחה את שובם של הפליטים אל תוך הקו הירוק, והחלטה 181 המבטיחה שיפו, עכו, נצרת, רמלה, לוד, אשדוד, אשקלון, קריית גת, באר שבע וכל מה שסביבן - יהיו במדינה הפלשתינית.
עסקת "48' תמורת 67'" הייתה מוחקת את המספרים האלה, ולכן השמאל עושה את המו"מ רק עם עצמו. את
יאסר ערפאת תפסה אוסלו ברגע של חולשה, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה בה התחבר אש"ף ל
סדאם חוסיין להרוס את כוויית, שגיאה שגרמה לגירוש מאות אלפי פלשתינים ולייבוש קופת אש"ף, עד שלא יכלו לשלם עוד את חשבונות החשמל בתוניס. בצר לו, חתם ערפאת על השקר המוסכם של אוסלו, אבל על דעתו לא עלה להחליף אי-פעם את 48' ב-67'. הוא ברח מזה בשנת 2000 ופתח במלחמת טרור וגם יורשו ברח, כאשר
אהוד אולמרט הגיש לו את 67' על טס של כסף, אך תבע את 48'.