החיים זה לא משחק רולטה

הדרישה לבטל את הפרסום של "99" אגורות ברשתות השיווק צודקת מההיבט החוקי ומההיבט הצרכני. האגורה היא כבר לא הילך חוקי במשק לאחר שהוּצאה מסל המטבעות. ולכן ראוי לא להשתמש בה עוד בפרסומות. מעֵבר לכך, מדובר בהטעייה צרכנית מובהקת. הצרכן בדרך-כלל לא שם לב לאגורות (ומה עוד שחברות הפרסום דואגות להצניען היטב) אלא לשקלים בלבד, ולכן חושב שהוא משלם שקל אחד פחות מהמחיר הריאלי של המוצר. רשתות השיווק מנצלות במכוּון הטעייה פסיכולוגית זו של הצרכן, ועובדות עליו בעיניים. היכן אפוא האמת בפרסום, שהיא האלף-בית של כל פרסומת, ואשר כל פרסומַאי מתחיל מתחנך עליה? כל הכבוד למועצה לצרכנות על מאבקה הנחוש בנושא.

התנגדותם של ותיקי כפר הרואה ו'אנשי תורה ועבודה' להפיכת הישיבה התיכונית בישוב לישיבה תורנית, אומרת דרשני. פתיחת מוסדות חינוך, כמו כל תחומי הצרכנות, מוכתבת על-ידי חוקי היצע וביקוש. מה לעשות, שהביקוש למוסד במתכונתו הקלאסית הלך וירד, מספר הנרשמים אליו התמעט מאוד, והמוסד המפואר, המוכתר כְּאֵם הישיבות התיכוניות, היה בסכנת סגירה. לעומת זאת, בציבור ה'סרוגים' גוברת הדרישה לישיבות התורניות, שנמצאות במגמת עלייה מתמדת. למרבה האכזבה, למרות שהישיבה הציונית מכינה את תלמידיה לבחינות הבגרות, ישנם המעדיפים לראות את סגירתו, ובלבד שלא ייפתח במתכונת תורנית. על כך כבר אמרו הקנאים "עקוֹר לי עין אחת, כדי שתעקור ליריבִי שתיים!". אגב, לא ברור לי כיצד אנשים המכוּנים 'אנשי תורה' מעודדים את הנשים, בניגוד להלכה, ללבוש מכנסיים (מה עם הציווי "לא יהיה כלִי גבר על אישה"?) ואת הנשואות להיות בלי כיסוי ראש. אולי הזלזול בהלכה בחוגים אלה הוא שגרם להתגברות הזרם התורני בציבור הדתי-לאומי? נקודה למחשבה.

כזכור, מעל ספסלי האופוזיציה הוביל ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, קבוצות מחאה נגד קודמו בתפקיד, אורי לופוליאנסקי, בגלל מצב הניקיון בעיר. הוא אף הקים סיירת ניקיון עצמאית בשם 'משמרת הבירה', ששימשה לא פחות כלי לניגוח ראש עיריית ירושלים לשעבר. והנה חלפה לה שנה בקדנציה של ברקת, ולמרות כל הבטחותיו הרבות לחולל מהפך במצב הניקיון בירושלים, הוא לא הביא עימו כל בשורה חדשה בנושא. הלכלוך וההזנחה בעיר תקועים באותו מקום כמו בתקופת כהונתו של לופוליאנסקי, מבלי שחלה כל תזוזה משמעותית. ברקת, כמה אירוני, מוצא את עצמו בדיוק כמו קודמו כתובת לתלונות וגל מחאות של תושבי העיר על מצב הניקיון. זוהי במידה רבה סגירת מעגל כלפי לופוליאנסקי. אכן, הלכלוך שרואה ברקת מכאן, כראש עיר, לא ראה משם, כראש אופוזיציה.

זה עתה מלאו 20 שנה לארגון זק"א, העוסק בהתנדבות בזיהוי קורבנות אסון ובחילוצם. מעֵבר לתפקיד החשוב שממלא הארגון, אי-אפשר להתעלם מהמהפך שחולל הארגון החרדי בזיקה אל הציבור החילוני ובקבלתו. אולם דומני כי יותר מכל מסמל את השינוי יהודה משי-זהב, יו"ר זק"א לשעבר ומייסד הארגון. האיש, שהשתייך לעדה החרדית הקיצונית וניהל במשך שנים מלחמות חורמה נגד החילונים ונגד הממסד הציוני, חצה את הקו האדום, בעקבות פעילותו המבורכת בזק"א, והחל לשתף פעולה עם המשטרה, עם מד"א ועם הציבור החילוני. כזכור, הוא אף היה בין מדליקי המשואות ביום העצמאות, למרות הביקורת החריפה שהדבר עורר בעדה. עם זאת, ראוי לציין כי התערותו בציבור החילוני לא פגעה כלל באורח חייו החרדי, ומשי זהב ממשיך להקפיד על שמירת מצוות, קלה כבחמורה. כמו חרדים רבים הוא מוכיח שאין כל סתירה בין קיום ההלכה להשתלבות בעולם המודרני. אין ספק שלמהפכה החרדית תרמה לא רק זק"א, אלא גם ההתפתחות בענף המיחשוב ומקצועות ההיי-טק, שהחרדים משתלבים בהם היטב. כתוצאה מכך התפתח מאוד גם תחום התקשורת החרדית, במיוחד בעשור האחרון, ונפתחו מכללות חרדיות רבות.

מה קורה במדינתנו הקטנטונת? כאילו לא די ששרים וראשי מועצות מקומיות נתפסים במעשי גניבה ומרמה, גם משרתי ציבור אחרים האמורים לשמש מודל ליושר והגינות, מועלים בתפקידם. כך למשל, עורכי דין האמורים לייצג את החוק, מורשעים לא אחת בעצמם בעבירות הונאה. לאחרונה עלתה לכותרות פרשת דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים, החשוד אף הוא במרמה, בשוחד ובהפרת אמונים. גם מד"א לא טומנת ידה בצלחת, וזקוקה ל'הבראה' מיידית. לא רק המנהל מעורב בפלילים. השבוע נודע כי גם הדובר של הארגון, נהג בפראות והתחזה לשוטר כשבידו תעודה מזוייפת. לא נותר אלא לפקפק באמינות דוברותו כולה. השאלה היא, מי יגן אפוא על מגן דוד אדום מפני בכיריו הנוכלים?

אביו של אחד החשודים בפרשת הנערה המותקפת טען בראיון בכלי התקשורת, כי בנו אינו אשם, והאשים. איך לא, את המערכת. הוא אף העמיד בשוּרה אחת את בנו עם הקורבן מבחינת חוסר אשמה במעשה. חבל מאוד שהיחס הרווח בחברה - מצד הורים, מחנכים ומטפלים - אל נערים בוגרים הוא כאֶל תינוקות, נטולי חופש בחירה, שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע. גישה כזאת נוטלת מהצעירים כל אחריות אישית למעשיהם ונותנת לגיטימציה לפשעיהם, ובכך בלא יודעין מעודדת את מעשי הפשע בקרבם. המערכת המשפטית אומנם מכירה באחריותם הפלילית של נערים, אך גם היא מקלה מאוד בעונשם. מעֵבר לעובדה שהעונש אינו משקף את חומרת הפשע, אין בו כדי להרתיע אחרים מפשעים דומים. הגיעה השעה לחשוף את זהותם של קטינים פושעים, להטיל עליהם את מלוא האחריות למעשיהם ולהענישם בהתאם. רק בדרך זאת ניתן להחזיר את כושר ההרתעה ולצמצם את מימדי הפשיעה בקרב הנוער. זאת בצד חינוך הולם וצמצום המתירנות, ובכלל זה של החשפנות באינטרנט. יש לזכור שמדובר בנערים שהם על סף גיוס לצבא או קבלת רשיון נהיגה. היכן אפוא אחריותם האישית?

דומני כי פסק הדין, שגזר 20 שנות מאסר על שי סימון, אשר דרס את מיטל אהרונסון ז"ל בתאונת פגע וברח, מהווה תקדים משפטי. אם עד כה הורגלנו לעונשים מגוחכים של נהגים דורסים, שהסתכמו ב-3 שנות מאסר, בגין גרימת מוות ברשלנות, ונראה היה כי אפילו הרכוש שווה יותר מחיי אדם (עיין ערך האופנובנק, שנידון ל-18 שנות מאסר על שוד בנקים) - בא פסק דין זה וקבע נורמה חדשה: חיי אנשים על הכביש אינם הפקר. כן, והם שווים יותר מכסף. נכון שהעונש עדיין לא חמור דיו, כשמדובר בקטילת נפש, (אך זה המחיר של עסקת טיעון). עם זאת, הוא גבוה כדי להרתיע נהגים אחרים מתאונות. וזה, תודו, כבר שווה הרבה.