דמם של המורים הפקר

בשם ה"בגרות לכל" הקרבנו דורות של מורים ותלמידים. תוכניות הלימוד קוצצו אל מעבר למינימום שתלמידים במדינות העולם המפותח לומדים, אך את הישגיהם בזכאות לא הצלחנו להדביק. בכל המבחנים הבינלאומיים תלמידי ישראל תופסים מקום של "כבוד" בתחתית הרשימה. תירוצים למכביר מצאנו או המצאנו, אך גם אלה לא סייעו לילדינו להתעלות מעל לרף הדרישות הנמצא בגובה הדשא ממילא. מה לא עשינו למען עוללינו: הגרלות באלו מקצועות נבחנים או לאו, קרענו את תוכנית הלימודים הרגילה לגזרים ודרשנו מן התלמידים ללמוד לפי "מיקוד", היינו - כמה שפחות. ולמרות זאת, אחוזי הזכאות לבגרות לא עלו. בזנו ללמידה, התנכרנו למחויבות, עשינו קומבינות מכוערות, העלמנו עין מקללות כלפי מורים, לא התרגשנו ממכה זו או אחרת בין תלמידים, מאלימות שלא ידענו כמותה, ובכל זאת ציפינו שההצלחות תהיינה גדולות. עתה, אנו קוצרים את הפירות הבאושים. מי ייתן את הדין על כך? אף אחד.

בשם הפופוליזם הזול, הגס והמכוער, ראשי מערכת החינוך הביאו על התלמידים והמורים כליה. סמכויות המורים נרמסו עד דק והם הפכו להיות למושא לצחוק וביזיון בעיני תלמידיהם. הורים המוכנים להרים את ידם וקולם, לקלל ולגדף את כל אותם מורים שבעיניהם אינם ראויים לתואר זה, מעולם לא נענשו, אף על-פי שמעשיהם היו פליליים, לכאורה.

שרי החינוך לדורותיהם, יחד עם ראשי רשויות מקומיות, בנו פסלים בהיכל הלימודים וכינו אותו "בגרות לכל". "עגל הזהב" החדש של מדינת היהודים שינה את שמו ל"ציונים", אך עגל הזהב הפך לעגל נמוך, לליטרת בשר שיש לספק לכל דורש. מנהלי בתי הספר נמדדים אך ורק לפי מספר הזכאים לתעודת בגרות, וכל השאר אינו חשוב. מורים מקיזים דם ונלחמים כמו בשדה קרב כדי שתלמידיהם ילמדו, אך ידם קצרה מלהושיע. התלמידים הטובים נפגעו קשות, ואילו החלשים מעולם לא קיבלו את המגיע להם. את כולם הכנסנו לניסוי בבני אדם, בתוך מעבדה בלתי ראויה, חסרת אמצעים ומקוצצת, שבה כולם, מורים ותלמידים, מסתובבים כעכברים מסוממים. התכנסנו אל הממוצע, והוא הביאנו עד התהום.

הגענו למצב שכל מורה זקוק לעורך דין צמוד, כי כל אמירה או מעשה שלו יכולים להסתכם בתביעה. חוק זכויות הילד גם הוא הפך לפסל בהיכל. כולם מרכינים ראש בפניו, כולם מצטטים אותו, כולם שופטים ומשפטנים. אין כל בעיה עם הזכויות לתלמיד כי גם הוא אדם הזקוק להגנה, אך חוק זכויות הילד או התלמיד אינו יכול לעמוד בפני עצמו. חייבות להיות חובות, אך את אלה שכחנו לדרוש. מי שמנסה לבחון את חוק התלמיד או, חלילה וחס, לתקן את אשר דרוש, הופך להיות "אויב הציבור". תשאלו את הח"כית וילף מה גדולה הייתה ההתנפלות עליה כשרק ניסתה לגעת בנוסח החוק הקיים.

כל עוד לא ננהל מלחמת חורמה באלימות כאילו המדובר בטרור, לא נצליח. אם לא נחזיר את הסמכות המורים על-כנה, ללא רתיעה, ללא חשש, רק נידרדר. ערכים לעולם אינם נלמדים כמתמטיקה או כאנגלית; ערכים נרכשים תוך התבוננות בזולת, תוך דרישה לנהוג בדרך ארץ ולא לוותר, דוגמה אישית שראויה לתעתיק. מורים מושפלים ומוכים אינם מסוגלים להוות דוגמה. ניתן להחזיר את הגלגל לאחור כי זו לא תופעת טבע אלא מעשה בני אדם. יש להתאים את מערכת החינוך למאה ה-21 לא על-ידי הנחות בזויות ופופוליסטיות, אלא על-ידי הפיכתה למערכת המקדשת את הסקרנות, את הלמידה, את הדרך ארץ. אפשרי בהחלט לעשות זאת רק אם נוציא ממנה את הפוליטיקה ואת הפוליטיקאים. הם יעסקו במקצועם והמורים במקצועם.