מאז שחרב בית המקדש ניתנה, כידוע, הנבואה לשוטים. ומכיוון שאינני רוצה להימנות עם שוטי הנבואה, מובן שאין להתייחס לדברים הרשומים בפרק הזה כאל נבואה שהכותב מתחייב לה במאת האחוזים, אלא כאל תחזית הגיונית על סמך תהליכי ההווה וההתפתחויות שהתרחשו בעבר.
ובכן, ראשית אפשר להעריך שהפיצול הפורמלי, לשני מחנות המגדירים את עצמם כעוינים זה לזה, הוא דווקא עניין רחוק יחסית. אם בכלל יתרחש תהליך מעין זה, הוא יהיה בגדר שיאו של תהליך פיצול דה-פקטו, ולא שלב ראשוני. זאת משתי סיבות: האחת, לציונות הדתית יש נטייה ארוכת שנים לגאוות יחידה מגזרית (זה, כמדומני, הציבור היחיד בישראל המדבר על עצמו בגאווה כ"המגזר", בה"א הידיעה), כזו שאוהבת להרחיב את מעגל אנ"ש ולא לצמצם אותו, ולכן סביר שהנטייה הזו תגבר על יצרי פילוג, אלא אם הפיצול בפועל יגיע לרמות כאלה שכבר לא יהיה אפשר אלא להכיר גם בפיצול דה-יורה.
מעבר לכך, הנטייה בעולם פוסט-אידיאולוגי בכלל היא לא להגדיר את עצמך בהגדרות מחנאיות. ביהדות האמריקנית למשל גוברת הנטייה להקמת בתי כנסת ובתי ספר שאינם מזוהים עם אחד הזרמים הרשמיים. ואם בארצות הברית, שאמונה מאוד על חלוקה מחנאית (גם הנוצרים שם נחלקים לאינספור כנסיות), כך קל וחומר שהדבר צפוי גם בישראל. רוצה לומר: גם אם ההתנהגות בפועל של חובשי כיפות סרוגות ביצהר וב"ביצת הרווקים" בשכונת קטמון בירושלים תהיה שונה מאוד, ייתכן מאוד שבשני המקומות (ובוודאי בביצת קטמון, האינדיבידואלית מטבעה) תהיה נטייה לא לחפש הגדרה עצמית מחנאית מעבר לעצם ההגדרה הכללית כ"ציונות דתית", שבהכרח משמעותה היא גם בידול פורמלי מכל המגדירים עצמם אחרת בתוך הציונות הדתית. כדאי לזכור בהקשר זה גם את המודל החרדי, שבו אנשים בעלי השקפות עולם והתנהגויות שונות מאוד אלו מאלו - חסידים ו"מתנגדים", ובני חסידויות שונות - שוכנים לכאורה יחד תחת הכותרת הסוציולוגית המשותפת "חרדים", ואפילו, עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך, במסגרת פוליטית משותפת המכונה "יהדות התורה". כלומר: המודל של פיצול גדול מאוד בפועל, תוך כדי המשך "מגורים משותפים" מבחינת ההגדרה הפורמלית, ואפילו הפוליטית, בהחלט אפשרי.
לעומת זאת, הפיצול דה-פקטו צפוי כאמור רק להתרחב. לא מדובר רק בפיצול בהתנהגות, אלא בפיצול הכרוך בכך במסגרות השונות: בתי ספר ובתי כנסת. הדילמה הגדולה, הצפויה מן הסתם להסעיר את הציונות הדתית בעשור הקרוב, תהיה לגבי המסגרת המרכזית היחידה שעוד נותרה משותפת: תנועת הנוער בני-עקיבא (הדברים נכתבו עוד לפני הסערה האחרונה בעניין טקס הזיכרון לל"ה, אבל ודאי שהאירועים האחרונים רק הוכיחו את תקפותם).
ככל שנורמות החיים היומיומיות של בני הזרמים השונים השותפים כיום בבני-עקיבא ילכו ויתרחקו זו מזו, תחריף כמובן השאלה באילו נורמות אנחנו מנהיגים את התנועה המשותפת. כיום מאפשרת התנועה (בחוכמה רבה) לבני סניפים שונים, מעורבים ונפרדים, חרד"לים וליברלים, לחסות תחת כנפי התנועה האחת. מנגד, הנורמות שהתנועה האחת מעצבת ב"רשות
הרבים" שלה, כלומר בפעילויות הארציות הכלליות, הולכות יותר ויותר לכיוון הקוטב החרד"לי; פעילויות כמו מחנות קיץ וסמינריונים של התנועה הולכים ונעשים יותר ויותר נפרדים בין בנות לבנים עם השנים. הבחירה בכיוון הזה אומנם מנומקת דווקא בעיקרון השיתוף, כלומר: כדי שליברלים וחרד"לים יוכלו לחיות יחד, על הליברלים לכפוף את עצמם לנורמות החרד"ליות, כיוון שהחרד"לים אינם יכולים להתפשר על מה שנראה בעיניהם כהלכה פסוקה, ואילו הליברלים יכולים להתגמש. צריך להודות שזה היגיון דומה לזה שעל פיו, בשדה הישראלי הרחב, כופה לא פעם המיעוט הדתי את אורחותיו על הרוב החילוני. כלומר: מכיוון שלכם אין איסור להתנהג באופן הלכתי, ואילו לנו יש איסור להתנהג באופן לא-הלכתי, עליכם לכפוף את עצמכם אלינו, ולא להפך.
אבל כמו בשדה הכלל-ישראלי, כך גם בשדה הציונות הדתית, יש גבול לתקפותו של ההיגיון הזה; יש גבול לפשרה שהרוב הליברלי מוכן ללכת בדרכו הליברלית, ולהתפשר עם הקוטב הלא-ליברלי. משום כך צפוי שבשלב מסוים יאמרו אנשי האגף הליברלי: עד כאן ולא יותר. אם האגף החרד"לי יעמוד על דרישותיו בתחום ההפרדה בין המינים, הלבוש, ואולי גם התנגדות לתרבות כללית, תגבר הנטייה של בני האגף הליברלי להמשיך את המהלך שעשו בירושלים (הקמת בתי ספר נפרדים) גם לכיוון תנועת הנוער, והקמתה של תנועה מתחרה, שאולי תבקש להיקרא "בני-עקיבא האמיתית". לחלופין, מתוך הנחה שרוב ציבור ההורים הדתי-לאומי עדיין קרוב באורחות חייו לאגף הליברלי (גם אם אינו בעל משנה ליברלית סדורה), ייתכן שהאגף הזה ישתלט מחדש על בני-עקיבא, ואז מי שיפרשו הם בני האגף החרד"לי [תסריט זה פחות ריאלי, משום שמה שקובע הוא לא זהותם של רוב ההורים אלא זהותם של רוב הפעילים בבני-עקיבא, ואלה, כך נראה, שייכים יותר לאגף החרד"לי].
כך או כך, צפוי כאמור פיצול, לכיוון זה או אחר. לעניין זה תהיה משמעותית מאוד התנהגותו של ה"מיינסטרים", הזרם המרכזי, של הציונות הדתית: זה שאורחות חייו ליברליים אבל השקפת עולמו אורתודוקסית, קרי: בתוך-תוכו הוא מאמין שהחרד"לות מייצגת את האותנטיות הדתית הנכונה, או לפחות את הדרך שבה ראוי לחנך את הילדים, מתוך הנחה שאת הדרך הליברלית הם כבר רואים בבית, וראוי שמוסד החינוך "יאזן" אותה (השניות הזו היא כידוע דרכם של רבים מהבתים הליברליים בציונות הדתית, וברוב הדומם הבורגני שלה). אחד הדברים שמושכים את הרוב הדומם הזה לצד החרד"לי הוא העובדה שעד היום הזרם הליברלי כמעט לא העז להציב חלופה אידיאולוגית פורמלית לדרך החרד"לית ולאמירה החרד"לית שתפיסת ההלכה הציונית-דתית זהה לזו של החרדים (מה שכמובן אינו נכון). משום כך יכלו החרד"לים לטעון שמי שרוצה להיות נאמן לדרך הציונית-דתית חייב להתאים את התנהגותו בפועל לדגל האידיאולוגי. לכן חשוב מאוד להציב חלופה כזו, ולדרוש במפורש את התאמת הדגל האידאולוגי להתנהגות בפועל.
הנתון השלישי שיש להביא בחשבון הוא התהליכים בחברה הישראלית הכללית. לא מדובר רק בהקצנה הליברלית שהצגנו קודם, אלא דווקא בתהליך שונה, כמעט מנוגד: התהליך שבו חילונים רבים, דווקא מהאליטה החילונית היותר משכילה, מחפשים התקרבות ליהדות - אם בלימוד, אם בתחום היצירה האמנותית (בעיקר במוזיקה הפופולרית), ואפילו בשדה התפילה (ראו למשל את הקמתן של עשרות "קהילות תפילה חילוניות" בשנים האחרונות). במילים אחרות: יצירת יהדות ישראלית.
בעידן האינדיבידואלי, הפוסט-אידיאולוגי, שבו ממילא הזהות המחנאית הפורמלית נשברת, סביר שגם רבים מהאגף הליברלי (קל וחומר מהאגף הדתל"שי) של הציונות הדתית יחברו לחיל"שים (חילונים לשעבר) כדי לעצב יחד נורמות משותפות של יהדות ישראלית. למעשה, התהליך הזה כבר התחיל עם יצירתם של בתי ספר משותפים לדתיים וחילונים. ייתכן אפוא שהמשכו של התהליך יבוא גם ביצירת קהילות תפילה משותפות (התחליף החדש לבתי כנסת, המזוהים עם העולם הדתי הממוסד), ובעתיד, מי יודע, אולי גם תנועת נוער משותפת חדשה, כתחליף לבני עקיבא, ואפילו מפלגה פוליטית, שתציב על דגלה לא את המגזר הדתי-לאומי, אלא את הרעיון של שילוב יהדות ומודרנה, כרעיון משותף לדתיים וחילונים.