מצב אכיפת החוק במדינת ישראל בכלל, ובתחומים שמשטרת-ישראל אחראית עליהם בפרט, הוא רחוק מלהיות מזהיר הן מהבחינה האובייקטיבית, ככל שניתן להעריך אובייקטיבית את איכות האכיפה, והן מהבחינה הסובייקטיבית. הערכות אובייקטיביות מבוססות על השוואת נתונים סטטיסטיים בין תקופות שונות ובין מדינות שונות.
הקרימינולוגים בכלל, והעוסקים בסטטיסטיקה פלילית בפרט, מאוחדים בדעה כי אינדיקאטורים אלו, כאמצעי להערכת איכות האכיפה, הם בעייתיים ובעלי תוקף נמוך מאד.
הערכות הסובייקטיביות מושתתות בעיקר על סקרי דעת קהל. בישראל נערכו סקרים, על-ידי המשרד לביטחון הפנים, ועל-ידי ארגונים לא ממשלתיים, אשר הצביעו באופן מובהק על חוסר שביעות רצון בולט מצד הציבור הישראלי, מהשרות שהוא מקבל ממשטרת-ישראל, ובכלל זה אכיפת החוק. יחד עם זאת ראוי להדגיש, כי בתחומים מסוימים הגיעו רשויות האכיפה במדינה להישגים לא מבוטלים, כמו הלחימה בארגוני פשיעה ובשחיתות ציבורית, ובניהול מבצעים גדולים לקיום הסדר הציבורי. אולם ככל שנוגעת האכיפה ל"אזרח הקטן", המצב עגום. כך צמחו ושגשגו חברות המספקות אמצעי אבטחה פיזיים ואישיים, ופרחו להם מנגנונים אלטרנטיביים לאכיפה מטעם המדינה, כמו גביית שיקים, לעיתים למגינת לבנו.
למותר לציין: מצב בו מאבדות הנורמות המשפטיות-חברתיות מעוצמתן, ונחלשות כוחן של סוכנויות אכיפת החוק, מהווה אתגר לשלטון החוק, במובן השלילי של המושג. זו מציאות העלולה להוביל לאנומיה, בחזקת: כל דאלים - גבר, ולקיצה של הדמוקרטיה. סרטי תדמית ויחסי-ציבור לא יועילו.
אין חולק כי גורם האכיפה העיקרי הוא המשטרה. אולם למרות מאמצים אדירים שמשקיעים שוטרים וקצינים רבים בעבודתם, עד-כדי מסירות נפש ממש, המבנה הארגוני של המשטרה והתרבות הארגונית שבה, שבמידה רבה גם עצבה את המבנה הארגוני, הביאו את הארגון לאפקטיביות נמוכה, גם בעיני הציבור. כל זאת בעיקר בגלל עודף מטות: פירמידה בת ארבעה רבדים (תחנה, מרחב, מחוז ומטה-ארצי), הנראית כפירמידה הפוכה ביחס לדרג השטח, הגורמת למיעוט שוטרים בשטח, וריבוי ממונים ואנשי מטה מעליהם. זאת כאשר מדובר בארגון המונה כ-30,000 עובדים, ופועל במדינה קטנה בשטח ובאוכלוסיה. בנוסף לכך, המבנה הריכוזי, הארצי, מביא את העומד בראשו לסדרי עדיפויות שאינן בהכרח הולמות את הצרכים והאינטרסים של יחידת הקצה.
תוספת משאבים לארגון לא יעיל אינה פתרון
אין, לדעתי, אדם הגון אחד אשר יחלוק על תיאור המצב הקיים, כפי שתואר לעיל. מחלוקת יכולה להיות על הסיבתיות למציאות זו, וכפועל יוצא מכך, על הדרכים לפתרון הבעיה. רבים מאלו המציעים פתרון כלשהו, פונים למחסור במשאבים, ולדרישה להוסיף עליהם כהנה וכהנה. האמת היא כי הוספת משאבים לארגון לא יעיל היא בבחינת השקעתם, תרתי משמע, ב"חור שחור". לעולם תעמודנה הרשויות, ובכלל זה רשויות האכיפה, במצב של חוסר במשאבים. השאלה היא האם מנצלים את המשאבים הקיימים כהלכה? כאשר המבנה הארגוני אינו מותאם למשימות המוטלות על הארגון, ניצול המשאבים העומדים לרשותו לא יהיה מיטיבי בהכרח.
הפתרון המתבקש הוא שינוי מבני יסודי, על-ידי ביזור השירות והמוסד. במקום מודל של משטרה ארצית, תפעל המשטרה במודל בו מרבית שירותי המשטרה ניתנים על-ידי משטרה עירונית. דומה כי מבנה זה מבעית רבים וטובים מאזרחי ישראל, עד כדי הטלת וטו מוחלט מבחינתם. לפיכך, נראה כי הגיעה השעה להרים את המסך מעל ויכוח זה, ולהשיב לטיעוני הנגד אחד לאחד.
ראשית יובהר כי איש אינו מעלה בדעתו לקיים משטרה עירונית ללא מסגרות משטרתיות ארציות ומחוזיות כגון: יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור (ימ"מ), מחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ), מחלקת חבלה, יחידה ארצית לחקירות עבירות הונאה (יאח"ה), יחידה ארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית (יאחב"ל), יחידה מרכזית ללחימה בפשיעה (ימ"ר), יחידת תנועה בין עירונית, יחידת סיור מיוחדת לביטחון וסדר ציבורי (יס"מ) ועוד. ליחידות ארציות ומחוזיות אלו תהיה סמכות להפקיע טיפול מהמשטרה העירונית, או המחוזית, לפי העניין, והן תשמשנה ככוח גיבוי ותגבור לפי הצורך.
הטיעון המרכזי נגד המשטרה העירונית נוגע לתופעת השחיתות בקרב ראשי רשויות מקומיות. אכן, זהו עניין מטריד וראוי לייחד לו כמה מילים. אם תופעת השחיתות בקרב ראשי רשויות מקומיות היא בהיקף כפי שנטען, הרי גם בלי קשר לסוגיית המשטרה העירונית זהו מצב בלתי נסבל. לא זו אף זו, אם אכן זהו המצב, הרי נראה כי הציבור מקבל תופעה נפסדת זו כמובן מאליו, ומשלים איתה כגזרת גורל. ככלות הכול יש לזכור כי גם כיום אחראים ראשי הרשויות המקומיות על תחומי אכיפה ורישוי רבים ומגוונים, והם בעצם אלו אשר מנהלים את מרבית החיים "האזרחיים" של תושבי המדינה, ובכלל זה חינוך, רווחה, בינוי, רישוי עסקים, שירותי הצלה, מים, תברואה ועוד. אם אכן תופעת השחיתות בקרבם היא כה חריפה, מדוע הם נבחרים, ואפילו לקדנציות חוזרות ונשנות? ככלות הכול הם נבחרו לתפקידם, בבחירות אישיות, על-ידי אזרחים כמוני וכמוך, הלא כן?!
האמת היא כי רבים מראשי הרשויות המקומיות הסתבכו בפלילים. למרבה הצער אף היה אחד, שלפני שנבחר לראש עירייה, היה, למרבה האירוניה, ניצב במשטרת-ישראל, והגיע לשב"ס כאסיר מן המניין. יחד עם זאת, מרביתם לא רק שאינם מושחתים, אלא אף מהווים את אחד הסקטורים המאוימים ביותר, מקרב עובדי הציבור ונבחריו. זו האמת לאמיתה, הן הסטטיסטית, והן זו המוכרת לי מניסיוני האישי. לא אציין כאן שמות, אבל אם כל אחד מהקוראים יפשפש לרגע במיהות ראש הרשות שבאזור מגוריו, או במקום עבודתו, "יגלה" כמה וכמה דמויות בעלות שיעור קומה, הן מהבחינה הניהולית והן הערכית. למען הסר ספק אזכיר שוב, כי במודל המשטרה העירונית, יאח"ה ו"אחיותיה" הארציות והמחוזיות, לא תתפרקנה - ודי לחכימא ברמיזא.
בהקשר זה ראוי להתייחס גם לריבוי הרשויות המקומיות בישראל, כ-250! שזהו מספר מדהים ומופרך כשלעצמו (ג'ובים בעברית "צחה"). הרעיון הוא לכונן את המשטרות העירוניות במסגרת רפורמה בשלטון המקומי: צמצום במספרם עד כדי מחצית ויותר! צמצום זה גם יביא תועלת בתחומים אחרים - ככלות הכול מותר להתייעל ולצמצם מנגנונים מנופחים ובזבזניים, וסביר להניח כי רפורמה זו תתרום גם לצמצום תופעת השחיתות בקרב ראשי הרשויות המקומיות.
הסקוטלנד יארד - אפשר גם אחרת
מודלים רבים של משטרה עירונית קיימים בעולם הדמוקרטי. משטרה אחת, ארצית, אינה מאפיינת דמוקרטיה. הדמוקרטיה "אוהבת" ביזור כוח וסמכויות. כדוגמה אביא את המודל האנגלי, וליתר התמקדות אתאר את משטרת לונדון, או בשמה הרשמי: משטרת המטרופוליטן. זקני העיר בוודאי קוראים לה "הסקוטלנד יארד", על שם המקום בו הוקם המטה של משטרה זו. כיום, מונה משטרת לונדון כ-50,000 עובדים (שוטרים ואחרים), והיא משרתת אוכלוסיה בת כ-7.2 מיליון תושבים. אם ניקח בחשבון את מניין הנמצאים בלונדון מדי יום, שאינם תושביה הרשומים, הרי מספר מקבלי השירות ממשטרת לונדון גדול בעשרות אחוזים מ-7.2 מיליון נפש. משטרה ענקית זו פועלת בשלוש רמות בלבד: מטה "המטרופוליטן", הרובע והתחנה. המפכ"ל שלה מתמנה על-ידי שר הפנים (המקביל של השר לביטחון הפנים בישראל, לצורך העניין) ולא על-ידי ראש עיריית לונדון. אולם המשטרה מונחית ומפוקחת על-ידי "רשות משטרה" המונה 23 חברים, שראש העירייה ממנה את מרביתם (12 חברים וביניהם יו"ר הרשות). כך "שולט" ראש עיריית לונדון במשטרה ב"שלטון" עם מיצרים. זוהי משטרה שהתמודדה ומתמודדת עם טרור (פעם אירלנדי והיום איסלאמי), אירועי סדר ציבורי, תנועה ופשיעה בהיקפים הגדולים פי כמה וכמה מישראל (כולל נמל התעופה הית'רו הנמצא באזורה).
משטרת לונדון, הגדולה ממשטרת-ישראל בכ-20,000 אנשים, פועלת בשלוש רמות - ולא ארבע - בשליטה מרבית ומיטבית של ראש העירייה - אל לא מוחלטת, ומעליה פועלים גם גופי משטרה ארציים ללחימה בפשע מאורגן ועוד. זהו כמובן רק אחד המודלים הקיימים בעולם, וישנם גם אחרים הנותנים גם מענה סביר לערך השוויון באכיפה, בין כל חלקי המדינה, ולכיוצא באלה עניינים הנוגעים לאתיקה בהפעלת משטרה.
הנה כי כן, ראש העירייה המופקד על מכלול השירותים הקהילתיים, אחראי גם על שירותי המשטרה הנוגעים במישרים לאזרח. אין אחריות ללא סמכות, ואין אחריות ללא מיקוד אחריות. ראש עיריית ניו-יורק האגדי, רודולף ג'וליאני, לא היה מממש ככל הנראה, אף לא כזית, מחזונו לנקות את "התפוח הגדול", אלמלא היה מפקד משטרת ניו-יורק (NYPD), ראש אגף בעירייה שלו. התוספת הדרמטית בתקציבים שהוסיף ג'וליאני למשטרה, הייתה אפקטיבית אך בזכות מבנה ארגוני "רזה" במפקדות ביניים.
אז מי צריך לפחד ממשטרה עירונית? רק הפשעים, ומפירי הסדר הציבורי. מי כן מפחד ממנה? רק ארגון החושש לאבד מנכסיו.