תוכניות בידור וסאטירה הינן מרכיב חשוב במערכת הדמוקרטית וב
חופש הביטוי במדינה.
"ארץ נהדרת" הפכה לתוכנית קאלט פופולרית בעלת אחוזי צפייה ורייטינג גבוהים מאוד. כבר שנים שהיא מלווה את הצופה הישראלי הממוצע, שמצפה לקבל סאטירה איכותית אך גם הוגנת.
לאחרונה, מערכת "ארץ נהדרת" החלה להידרדר ולו רק בגלל שחצתה את גבולות הסאטירה.
מה שייחודי ויפה בסאטירה, שהיא מופנית לכולם - לכל הצדדים, לכל הדעות, לכל המערכת הפוליטית. אבל אם נביט בתוכניות מהעבר ובמיוחד מהעת האחרונה של "ארץ נהדרת", נצפה במגמה מאוד מכוערת של רדיפה והתנכלות לסמן הימני במפה הפוליטית, לעומדים בראשה ובעיקר לציבור המתנחלים.
לקחת סוגייה כה כואבת וקשה שחוצה את המדינה, כסוגיית החייל החטוף גלעד שליט ולעשות בה שימוש, הכל על-מנת לנגח אוכלוסיה מסויימת במדינה - זה מעשה פסול מהשורש.
על אחת כמה וכמה לאחר שנפגעו מכך לא מעט אנשים; להגיב בציניות שפוגעת עוד יותר באותם אנשים - זהו מעשה רדוד וילדותי.
למחזר שוב ושוב את נושא
שרה נתניהו, תוכנית אחר תוכנית והכל על-מנת לתפוס טרמפ על ה"עליהום" התקשורתי שנעשה בנושא - רדוד אף לא פחות.
ואותם קטעים סאטיריים חוזרים ונשנים המציגים באור שלילי שגובל בהסתה את ציבור המתנחלים - מיצו את עצמם כבר מזמן.
לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לתוכניות הסאטירה האיכותיות שהיו בעבר, כדוגמת "ניקוי ראש", "מוצ"ש" וכולי, שידעו לתת סאטירה איכותית אך בד-בבד הוגנת, שידעו היכן עוברים הקווים האדומים של הסאטירה.
מערכת "ארץ נהדרת" צריכה לשקול האם היא רוצה לפנות לסקטור מסוים בציבור, או להיות תוכנית הפונה לכל הציבור, והאם יש מקום לסובייקטיביות המשתקפת מדעותיהם הפוליטיות של כותבי ועורכי התוכנית.