הצופה בהצגה החדשה של תיאטרון גשר, שואל את עצמו במהלך המונולוג הראשון של גור קורן הצעיר, לאיזו הצגה בדיוק "נפל"? מחפש, ממקום מושבו הפסיבי בכיסא שבאולם, את קצה החוט להיאחז בו כדי להיות קשור לבמה, לשחקנים ולמחזה. לאט-לאט, במהלך שעה וחצי, כמו ביצירה מוסיקלית שמתחילה קצת סתמית, חרישית ולא מוגדרת, העלילה, התפניות, ההפתעות, ההברקות, הצחוקים עולים בהדרגה לצלילים מטורפים של קרשצ'נדו חזק, של רגשות כאב וגעגועים, של ההתרגשות ההיא שבעבורה אנחנו, בכלל, הולכים לתיאטרון.
גם אם תקראו לפני ההצגה את תקציר תוכן העלילה, או שמישהו ינסה לספר לכם עליה, לא תדעו ולא תבינו עד שתראו. איך אפשר לכתוב תקציר למחזה כזה, לעלילה כזו ולהתרחשויות כאלה?
גור קורן, המחבר והשחקן המספר, כתב את חמישה קילו סוכר בז'אנר כתיבה די חדש, שהוא "קומדיה מוקומנטרית" (=מוקומנטרי: מחזה, תסריט או סרט מומצא המתחזה לדוקומנטרי). הז'אנר משפיע על הכתיבה והבימוי של חמישה קילו סוכר, אבל לא מרמז על הבאות.
חמישה שחקנים משחקים כל אחד כמה תפקידים, הדמויות מוחבאות זו בתוך זו, יוצאות ונעלמות, באות וחוזרות, מגיעות במצבים מפתיעים ומצחיקים כאשר שום דבר, ממש שום דבר לא צפוי מראש.