סכנין לא בליגה הישראלית

אפשר כבר לומר ללא היסוס: גיס חמישי פועל בתוכנו. הוא מוסת בידי כמה חברי כנסת וכמה עסקנים. אין המדובר בכלל האוכלוסיה הערבית, עדיין לא, אבל מעגלי העוינות והחוצפה התרחבו מאוד. המפגינים הבליטו את חולשתה של מדינת המיעוט במזרח התיכון, הלא היא ישראל. הזכירו כי המיעוט הערבי בתוכה הוא בעצם חלק מהרוב המוסלמי השולט באזור, רוב עוין, המבקש להשמידה ומקווה להיעזר בבוא העת באחים המתגוררים ב"שטחים הכבושים" הנקראים ישראל. זהו רוב שמקבל תגבורת מוראלית גם משתי מעצמות אזוריות לא-ערביות - אירן וטורקיה. אלה וערביי ישראל בוחנים אותנו מעת לעת. בוחנים את עוצמתנו הרוחנית, ורואים כי היא דועכת. בוחנים עד להיכן מגיע גבול סובלנותנו, ואם תרצו - ערנותנו. בסכנין הישראלית הם העלו רף, בלא מורא ובלא חשש מפני רשויות החוק. קראו שם "לפדות בדם ואש את פלשתין", הניפו את דגלי האויב, הזדהו עם הרוצחים נסארללה ומורנייה, ותקפו את המדינה. היו מי ששילהבו את ה"שבאב" - אלה הם ראשי "ועדת המעקב", חברי כנסת שמתחרים זה בזה בהתבטאויות ארסיות וראשי ערים מן המגזר הערבי. איזו מדינה נורמלית הייתה מרשה תופעת בוגדנות שכזו - נגד עצם קיומה, בתוככי גבולה? איזו מדינה הייתה מאפשרת ניצול מחפיר כזה של הדמוקרטיה?

עצרות חסרות-מעצורים מתקיימות מפעם לפעם באצטדיון של אום-אל-פאחם, בניצוחו של השייח' הבוגדני והמסית ראאד סאלח, ובאופן מינורי-יחסית ביישובים ערביים אחרים. אבל מה שנראה בחג בסכנין, אסור לעבור עליו לסדר היום. דיברו שם על חוקים מפלים נגד האוכלוסיה הערבית, על קיפוח והפקעת אדמות, וזה בסדר וזה אולי גם מובן. אבל זה היה כיסוי לעיקר. שהרי לאמיתו של דבר לא בדרישת זכויות עסקו העסקנים הערביים. לא זה מה שמעניין אותם באמת. עיקר מעייניהם היה להרים ראש, להפגין הזדהות עם אויבי ישראל, אחיהם של ערביי ישראל, ולהעלות את רף ההתרסה נגד המדינה היהודית. ההפגנה אומנם עברה בשלום מבחינת המשטרה, אבל לא מבחינת עתיד יחסי יהודים וערבים בישראל. אלפי הצועדים בסכנין כנראה מזהים את חולשת הרוב היהודי. הם מבינים שמה שרוצים המוני בית ישראל הוא חיי שעה, בילויים, נופש, לעשות חיים, ליהנות מן האביב - בוודאי בשבוע הפסח - ו"את מי זה מעניין שכמה אלפי ערבים צועדים בכפר שלהם". הערבים יודעים שיש גם בקרב היהודים אלמנטים, שיצדיקו כל הפגנה נגד המדינה. כן, זה מאוד צריך לעניין כל אזרח החרד לעתיד ישראל. בראש ובראשונה את הרשויות והממשלה. האדישות כלפי תהליכי ההקצנה העוברים על החברה הערבית - אסור שתימשך. בסכנין, בהפגנה בחג, הותרה הרצועה, ובעוד אנו מעיינים בהגדה, קוראים על יציאתנו מעבדות לחירות, חדרו מראות המרי בגדה לתוככי גבולנו.

חוסר-הנאמנות הזה חייב להדליק נורה אדומה, שאם לא כן - עוד ועוד אזרחים ערביים יצטרפו למעגל העוינות, כמובן בתירוץ עלוב של "חוקים מפלים" ו"קיפוח זכויות". רובם של ערביי ישראל אכן רוצה בשיפור תנאי חייו, שעולים לאין-ערוך על אלה של מרבית אחיהם במדינות ערב, אבל בלית ברירה גם הם נגררים להזדהות עם מבקשי חורבנה של המדינה, הלא הם אש"ף, פתח, חמאס, חיזבאללה ושליטי ערב סביב. אין עוד מקום להתלבטות, לסובלנות, לדחיקת הקץ. העם היושב בציון חייב להתעורר ולהכיר במציאות המחריפה בקרבנו. להפסיק לטמון את הראש בחול. יש להכיר בעובדה הפשוטה: ראשי הציבור הערבי בישראל מתייצבים היום לימין אויבי ישראל. הם עושים זאת בגלוי, בהתרסה, בשנאה יוקדת. הם מנסים, לא בלי הצלחה, להסית את כלל הציבור הערבי. הגיעה העת לנקוט בצעדים של ממש. יש לבדוק משפטית אם המפגינים וראשיהם עברו על החוק, אף כי ייתכן שהחוק בנדון רך מדי. אבל קודם כל - ובלי קשר למהלכים משפטיים, האיטיים מעצם טבעם - יש להטיל חרם של אזרחים, מבקרים, צרכנים, על העיר סכנין עצמה, שפסחה בהמוניה על הזהות הישראלית והראתה שהיא לא בליגה שלנו. כן, כן - חרם שיחול גם על הכדורגל.