כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. אני רוצה לייחד את דבריי לבן החמישי, שהיה חסר לנו מאוד כציבור, שהסב לשולחן הסדר וקרא את ההגדה.
היה חסר לנו האחד, שיודע כי יצאנו מעבדות מצרים. אחד שהחוקים והמשפטים מאוד יקרים לו. הוא מעולם לא הוציא את עצמו מהכלל ורצה בכל לבו גם כן להגיד לבנו את כל מה שאנחנו אומרים לבנותינו ולבנינו בליל הסדר. למרות הכל הוא אינו מסב איתנו. האחד הזה הוא לא אחד, אלא רבבות-רבבות שלא הסבו, ואנחנו עוברים על כך לסדר היום. לא שואלים איך זה קרה לנו, שהבן החמישי לא היה איתנו בליל הסדר השנה, ולא רק בשנה הזו.
נוהגים לדרוש בליל הסדר, שבניגוד לארבעת הבנים שכן באו, הבן החמישי שלא טרח לבוא - עוד יגיע לפתע מבעד לדלת שנותרה פתוחה עם אליהו הנביא. להם גם הועדנו את הכוס החמישית.
אני מכבד את להט האמונה שהזינה גם את ילדותי, אבל זה כבר יותר מדי קשה לראות רבבות - המכונים הבן החמישי - שלא באו. לא באו רבבות, שאנחנו הדרנו אותם בחיי יום-יום בטענות כאלו או אחרות בדבר היעדר הדם הנכון, שחייב לזרום בעורקיהם ובשס"ה גידיהם.
אמרנו להם שהם לא בני עמנו - שהם לא יהודים - ואנחנו מתעלמים ששושלת דוד מלך בישראל באה לאוויר העולם מיחסים אסורים בתכלית האיסור: יהודה ותמר, בועז ורות, דוד ובת שבע.
לבן החמישי נמנים רבים, המוזמנים לשמוע את ההצהרה שלנו בפתיחת ההגדה - "הא לחמא עניא" - זה לחם העוני שאכלו אבותינו, ואנחנו מזמינים את כל הנזקקים - "כל דיכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". כל הרעב יבוא ויאכל, וכל הצריך יבוא ויפסח. לגביהם - זו הצהרה טקסית חד-פעמית חגיגית בערב י"ד בניסן, אבל אין לה ממשות בחיי יום-יום לאורך השנה. הבן החמישי הזה גם אם הוזמן כמצוות החג, זה הבן שהמדינה הסירה מעצמה כל אחריות כלפי צרכיו וזרקה אותו לאחריותם של עמותות צדקה.
הרמב"ם בספרו משנה תורה - הלכות יום טוב, פרק ו', הלכות י"ז-י"ח מבהיר, שליל סדר המתקיים ללא עניים הרי זו "שמחת כרסו". אך אנחנו כחברה לא צעדנו צעד נוסף המתחייב מכך, לפיו הזמנת העני לליל הסדר צריכה לאתגר אותנו כחברה החותרת לכינון צדק חברתי ולא הבלחות טקסיות של חג, בו אנו משתדלים להיות פתוחים לאלה שלחמא עניא הוא מנת גורלם.
על רבים נוספים שחיים בתוכנו והם בחזקת הבן החמישי ברשימה הבאה.