אבל מה לנו כי נלין על הדהימי היהודי-אמריקני שמעמדו תלוי בהבל-פיו של המוסלמי, כל עוד התקשורת הישראלית נוהגת כדהימי, כמשרתת כנועה של המושל האיסלאמי, מעל כל מיקרופון, מקלדת ודף מרשתת? הערבים המשתוללים ברחבי הארץ הם "פלשתינים" המוחים ב"יום האדמה". הערבים המפגיזים את שער הנגב הם "פלשתינים" המוחים נגד הגדר. חברי הכנסת הערבים המנאצים את המדינה מבטאים את "
חופש הביטוי". הערבים המנהלים מלחמה אנטישמית מובהקת ברחבי העולם וחוליות רצח הם "הפרטנרים לשלום" והמשת"פים היהודים הם "אנרכיסטים" הפועלים בחסות החוק. לעומתם, קציני צה"ל המחרפים נפשם למות על הגנת העם והארץ הם "
מתנחלים שהשתלטו על קרקע פלשתינית". התקשורת הישראלית היא דהימית יותר מכל יהודי אמריקני משרת אובמה, ושמחתם למראה הסדר בבית הלבן איננה אלא שמחת הדהימי על היום שבו לוטף ולא הוכה.
הגיעה העת להשמיט את התקינות הפוליטית מן השיח הציבורי. דהימי הוא דהימי ואויב הוא אויב, ופלשתיני אינו אלא ערבי, ונשיא ארצות הברית, שיהודי ארה"ב התקבצו לדגלו כמו דהימים טובים, גם הוא עוין ומייצג את מאוויי הלב של הערבים להשפלת הדהימי המורד והשבתו למקומו הטבעי בתחתית. השיח הדיפלומטי לא קונה ליהודים ולו נקודה אחת במפת האינטרסים העולמית, וכרגיל ידברו שני דברים: הכלכלה והעוצמה הצבאית. שניהם יבואו לידי ביטוי בסיכול האיום הנשקף ליהודים מן הצורר הנוכחי, ובבניין ירושלים השלמה ננוחם.