משמאל מבעבע לו הביטחון הגמור כי ישראל אינה יכולה לשרוד אם לא תקום לידה מדינה פלשתינית. זה ברור כאור היום. לא צריך להסביר. מימין מבעבע הביטחון המוחלט, כי אם תקום מדינה פלשתינית יקיץ הקץ על מדינת ישראל. גם את זה אין צורך להסביר. גם זה ברור כאור היום. בשני קצות המחנה על כן, תולים בעלי האמונה העזה את עתידה של מדינת ישראל בפלשתינים. יהיו לאומה מוכרת כמדינה, תהיה ישראל על-פי השמאל ולא תהיה על-פי הימין, לא יהיו, תהיה ישראל על-פי הימין ולא תהיה על-פי השמאל. זאת ציונות משונה. היא לוהטת, אבל האש המעניקה לה איך שהוא את הלהט, היא זרה. הפלשתינים, לטוב או למוטב, הם הגחלת הלוחשת את העתיד היהודי בארץ ישראל.
האש הוקדה פעם מן הלפידים שבערו בברית בין הבתרים, מן האודים של החורבן ומן השבועה לקומם את ההריסות, מן התפילות הבוערות בגלויות בהן באין מולדת היו חיינו תלויים תמיד מנגד, מן השלהבות שהאירו שמי העמים המשתחררים ובאורם נראה היה כי אי-אפשר שמנורת המקדש בשער טיטוס תוסיף להתאבן כבויה. הציונות להבה והלהיבה מתוך עצמה. היום, זה פתאום אחרת. החרדה בוערת יותר מן התקווה.
שיבת ציון לא כבשה את המוני בית ישראל. היא לא הייתה מגדלור אלא לספינה קטנה ושברירית שחתרה להגיע חלוצה אל חוף ארץ המבטחים. הצי הגדול לא חתר. החוף היה חוף הנבואות והפיוטים והמגדלור מגדלורו של משיח התפילות. אבל הימים הסוערים הטביעו את הכל ואילולי הגיעה ספינת החלוץ הקטנה אל חופיה והטילה שם עוגן לפני הסערה, ואילו לא ירדו מלחיה אל החולות ולא בנו שם ערים וכפרים ולא הפריחו בה גנות ופרדסים, לא היו שורדי המצולה יכולים להציל את נפשם. שום חוף אחר לא חיכה להם.
אילולי ראשונים, היו אחרונים נטרפים. הם לא נשארו חייבים. הם הצטרפו בלב ובנפש לספינת שיבת ציון הקטנה ועשו אותה לספינת הדגל של העם כולו. היה כתוב עליה כי כשם שתחיית השפה העברית הייתה תלויה בנו, וכשם שקידוש העבודה היהודית בארץ היה תלוי בנו, וכשם שדגניה וטירת צבי היו תלויים בנו, וכשם שייסוד האוניברסיטה העברית והעתקת מרכזי התורה הגדולים מן הגלויות לציון היו תלויים בנו, וכשם שזמר הפלוגות הושר בפינו כי המשמר היה תלוי בנו כמו שזמר המחרשות היה בפינו כי החריש היה תלוי בנו, וכשם שילדינו שרו "פה נחיה ופה ניצור חיי תורה וחיי דרור" כי התורה והדרור היו תלויים בנו, וכשם שזכינו כי אומות העולם שהטביעונו השתאו לראות איך חיינו שהיו תלויים מנגד היו לחיים התלויים בנו, כן נבנה כאן אנחנו עם הראשונים ועם מי שיבוא אלינו עוד ממרחקים מדינה בה יתכנסו האמונה והמעשה התלויים בנו לתוך תיבה ובה נניח שני לוחות חירותנו.
אל תשימו מרכאות לקטע הזה האחרון. אין לו. אל תבוזו לו. הוא לא ראוי לכך. נכון כי אין בכלל מציאות בעולם בו בני חורין אינם תלויים בבני חורין אחרים. "הכל תלו בנו" כולל גם הבנה כי בנו גם תלוי לדעת כי אין גשר בינינו לבין העולם שאיננו נשען על שתי גדות, והוא תלוי בין העמוד הנטוע אצלנו לבין העמוד הנטוע מנגד. מה שהקטע הזה האחרון אומר הוא, כי סדר היום הקיומי של ישראל כולל את הדאגה הביטחונית, אולם הדאגה הביטחונית איננה דאגתו היחידה. הוא כולל את ההתמודדות עם האיבה הערבית הקרובה והרחוקה אולם האיבה הזאת אינה יכולה להיות הפולש הכובשני לתוך סדר יומנו עד שאין בו מקום יותר לשום סדר יום קיומי אחר. הקטע האחרון אומר כי שיבת ציון היא מפגן שאין לו אח ורע של חלום רחוק שתורגם למציאות שאינה נועזת פחות מן החלום, בתנאי שחיים אותה ביראת כבוד ולא בפחד, בתנאי שסודה נשאר הסוד שתלוי בנו ולא אימת הפתרון שהוגים לו אויבים.
זה אינו קטע נאיבי. זה אינו קטע הנותן ביטוי לאשליה שאפשר לקיים את הציונות בלי להתנות אותה או בוויתור לערביים או בוויתור עליהם. הוא לא קטע פשטני כל-כך. הוא לא קטע שמפייס את הריאליה במילים יפות ובוחר באסתטיקה במקום לבחור באתיקה האחת הנכונה למרות שהיא נראית אכזרית. לא. זה קטע של ראייה נכוחה. העם הזה לימד את אצבעותיו לקרב ואפילו את ידיו למלחמה, כדי להגן על עשיית מצוות העשה של קיומו הלאומי, בתורה ובעבודה ובמחקר ובמדע ובשירה ובספרות ובמוזיקה ובאומנויות הבמה ובעשות משפט ובאהבת חסד. הם עיקר. לכך נועדו הידיים. לכך האצבעות ומפני שמטבעם הם נועדו לכך, נאלצנו ללמד אותם גם את החץ, את הקשת, גם איך כותבים היום את אגדת כיפת הברזל וגם את סימונה מדימונה.
אם נחשוב רק איבה האיבה תחשוב רק אותנו. אם נחשוב שיבת ציון יוצרת, ענפה, בונה, מתחברת, היא תהדוף את האיבה, לא מפני שהיא תצליח לבטל אותה מן העולם אלא שנגרש אתה מן המשלט שהיא בנתה לעינינו במרכז חיינו. ואז, האיבה, אולי, היא עצמה, תחשוב כי אין לה תכלית, ותחליט שגם על המשלט שלה היא בונה לה עיר.