הקדמה, לקוראים צעירים ולכאלו שאינם זוכרים:
מדובר באירוע שבאותה תקופה הייתה לגביו תחושה של אירוע היסטורי. נאומים ומוזיקה וחגיגיוּת, שלא הייתה - וכנראה שכבר לא תהיה - בתולדות המדינה.
הזמן: זמן קצר אחרי אותה מלחמה שבה הכל התחיל (זו המכוּנה "מלחמת ששת הימים").
המקום: האמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית הישנה (החדשה), בירושלים.
הדמויות: "המאיור" בקטע הזה הוא טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, ו"הרמטכ"ל" הוא
יצחק רבין.
ואחר-כך, הו אחר-כך, מעל פסגת הר הצופים, שיחק אותה הרמטכ"ל בהכי גדול שאפשר, בנאום שהיה בו אותו תום-לב ש"הורס" את הפמיניסטיות. עם ברנשטיין (כמנצח) ומאהלר בתור להקת חימום.
ובשורה הראשונה ישב המאיור המקסים (באמת מקסים!), ובלוריתו המתנפנפת כמו מחאה כפיים לבלורית שעל הבמה, בלורית שהייתה שונה - שונה בשורשיה, בסמיכוּתהּ, בעיצוּבהּ, בלורית יפי התואר שבאותה עת, ואף באותו ערב, הייתה מוּסתרת, חבוּשה בכובע קצינים ישן, כזה שמזכיר במִצְחייתו כובע של שוטרים.
תפקיד המאיור היה כידוע קטן עליו, הבלוריות הכסוּפוֹת של בן-גוריון תמיד ניבאו לו גדולות. אבל ירושלים לא מתחרזת עם בינתיים, ולכן הוא קצת האזין, קצת נמנם, ובין לבין, בִּרְעוֹם התופים והמקהלה, הוא חלם בהקיץ את "רמת אשכול", ו"תלפיות מזרח", ו"גילה", ועוד ועוד חלם הוא וחזה, ובעיני רוחו הוא אף שירטט את "משכנות שאננים" בדיוק כמו שהם היום, וזה קרה באותו הרגע, בדיוק באותו הרגע שבו המוזיקאי-של-המאה השתחווה לו אפּיים.
מצד שני צריך להודות: בשיירות הדוּ-שבועיות להר הצופים לא היה מספיק מקום בשביל הקונטְרַבַּסים והטוּבּוֹת של הפילהרמונית, ו"התחייה" (סימפוניה של מאהלר) במנדולינה ובתוף-מרים אינה חוויה שאסטרולוגים משׂרטטים לה מפה מְכוֹנֶנֶת.