רבותיי, ההיסטוריה חוזרת?

לכאורה, הסתיים עידן המלחמה הקרה. למעשה, אותם האינטרסים מפעפעים מתחת לפני השטח. השבוע ביקר ראש ממשלתה של רוסיה, ולדימיר פוטין, בוונצואלה. במהלך הביקור חתמו פוטין ונשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, על שורה של הסכמים ובתוכם הסכם לפיתוח תחנת כוח גרעינית. הסכם נוסף נחתם עבור זכויות לחפירות נפט ובמסגרתו העביר פוטין לצ'אווס מקדמה של מיליוני דולרים. ונצואלה, השוכנת לחופו הדרומי של הים הקריבי וחולשת על תעלת פנמה, הפכה עוינת לארצות הברית עם בחירתו של הוגו צ'אווס לנשיאות ארצו בסוף 1998. צ'אווס נקט בקו אנטי-אמריקני וניהל תעמולה בוטה נגד ארה"ב. צ'אווס הצהיר כי ארה"ב מתכוונת לתקוף את ונצואלה במגמה להשתלט על שדות הנפט שלה. במקביל, אימץ צ'אווס בחום את כל אויבי ארה"ב, כמו סדאם חוסיין ומחמוד אחמדינג'אד. צ'אווס מיודד אישית עם פידל קסטרו, נשיא קובה ומקיים קשרים חמים עם קוריאה הצפונית. הנשיאים ג'ורג' בוש וברק אובמה מצאו עצמם מול שכן עוין, פרובוקטיבי, שמטבע הדברים נמשך ליריבה האסטרטגית של ארצם – רוסיה. רוסיה, כדרכה, אינה מהססת לנצל את ההזדמנות והחלה לפרוש את חסותה על שלטונו של הסורר הדרום אמריקני. ההסכם הגרעיני יאפשר לרוסים לתקוע יתד עמוקה בוונצואלה. ניתן להעריך כי תהיה זו יתד ראשונה שבעקבותיה תתבסס רוסיה בתחומים צבאיים וכלכליים של המדינה, ובמוקדם או במאוחר יפתח צ'אווס תלות מוחלטת ברוסים. המצב שיתהווה יפגע באינטרסים של ארה"ב, יסכן את ביטחונה ואת כלכלתה. ארה"ב לא תוכל להרשות לעצמה להתעלם מהאיום שמתהווה מול חופיה. בפני מצב דומה ניצב הנשיא ג'והן פ.קנדי בשנת 1962, מצב שנרשם בהיסטוריה כ"משבר הטילים". ההליך שהוביל למשבר החל במרידה שפרצה בקובה בשנת 1959, במהלכה הודח הרודן בטיסטה על-ידי פידל קסטרו. נשיא ארה"ב דאז, דוויט אייזנהאוור, מיהר להכיר בשלטונו של קסטרו, אך מצא את עצמו מול אידיאולוג קומוניסטי שהחל מתקרב לברית המועצות. האחרונה החלה להתבסס בקובה, לצייד ולאמן את צבאה, ולהדק את טבעת השליטה על קסטרו וממשלו. ג'והן קנדי, שנבחר לנשיאות ב-1961 וירש מאייזנהאוור את הבעיה המתהווה, ניסה להפיל את קסטרו באמצעות מהלך צבאי שנודע כ"פלישה למפרץ החזירים". המהלך התבסס על נחיתה ימית של כוחות המורכבים מגולים קובניים בסיוע ה-CIA. המהלך סוכל בקלות על-ידי צבא קובה והמשבר עימה החריף. באוגוסט 1962 דיווח ה-CIA לממשל על הגעת יועצים רבים לקובה וקיבל אישור להפעיל מעל קובה מטוסי ריגול מסוג U2. עד מהרה גילו המטוסים בסיסים מבצעיים לשיגור טילים ובסיסים נוספים בשלבים שונים של הכנה. המשמעות האסטרטגית של האיום הזה הייתה קשה. מדובר בבסיסים לשיגור טילים בליסטיים בעלי טווח של קרוב ל-2,000 ק"מ, יכולת כיסוי של דרום-מזרח ארה"ב עד לוושינגטון הבירה בצפון. לטילים אלו יכולת נשיאת ראש נפץ גרעיני. המשמעות הייתה ברורה - איום מיידי ובלתי נסבל על אמריקה. מכאן הלך והתפתח משחק פוקר גורלי שהעמיד את הגלובוס בפני סכנה של מלחמה גרעינית גלובלית. ארה"ב הטילה מצור ימי על קובה, וברה"מ הודיעה כי תתעלם מהמצור ושיגרה ספינות טעונות בטילים לעבר קובה. במישור הדיפלומטי במקביל, דרש כרושצ'וב, נשיאה של ברית המועצות, בתמורה להסגת הספינות ולפירוק הבסיסים בקובה, את פירוקם של טילי נאט"ו בטורקיה וכן את התחייבות ארה"ב שלא לתקוף את קובה ולהסכין למעשה עם התבססותה של בריה"מ שם. עם קבלת התנאים הרוסיים, תם למעשה המשבר שבסיומו סולקו הטילים, אך משטרו של קסטרו ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה. צ'אווס רואה את המודל הקובני למול עיניו. רוסיה מאחוריו ונשיא ארה"ב צעיר ובלתי מנוסה לפניו. הסיטואציה דומה (אם כי פחות דרמטית לטווח הקצר, בשל חוסר מרכיב המיידיות שהיה במשבר עם קובה), האינטרסים זהים והדמויות שפועלות בתסריט אינן שונות במהות. כעת תעמוד למבחן המנהיגות של ברק אובמה. ארה"ב עסוקה בכיבוי שריפות באסיה ובמזרח התיכון, אך תיאלץ במוקדם או במאוחר להתפנות למשבר שמתפתח בחצרה האחורית. כך או אחרת – יהיה מעניין.